לזכר המשפחות, הילדים, התינוקות, המבוגרים, החיילים והחיילות, גם לזכר חיות המחמד והחיילים המסורים על ארבע.
הישראלים היפים והטובים, היהודים, הבדואים, הדרוזים, הערבים הישראלים המוסלמים והנוצרים, לזכר כל מי ששוחר שלום, שמגנה הרג, מגנה אכזריות, מגנה שנאה לשם שנאה.
לכבוד החטופים והחטופות, גם אני שלא מאמינה באלוהים מוצאת את עצמי מתפללת כל יום שתחזרו הביתה שלמים ובשלום.
לכבוד המתנדבים והמתנדבות, לכבוד האזרחים היפים והטובים שמהרגע הראשון התעשתו והוכיחו שאין כמו היזמות, האנרגיות, השכל והלב הישראלי.
לכבוד החיילים והחיילות שלנו שנלחמים כמו אריות, לזכר ההומניות, האנושיות והרגישות שמלווה כל צעד שלהם, גם אחרי שהושפלו ויצר נקמה עצום ממלא את גופם.
לזכר חלק קטן מהנהגת המדינה השפויה ששמה את טובת המדינה ואזרחיה מעל הכuל.
זו הדרך הפרטית והאישית שלי (ושלנו) להזכיר לעצמי לנצח את מאורעות השבעה באוקטובר, את אובדן התמימות שלי, את מסע ההתבגרות שלי, את ההתפקחות שלי, את לידת הפטריוטית שבי, את הנצחת אלו שעדיין לא חזרו ולזכר אלו שלעולם לא יחזרו.
אנחנו נחזור לחייך, אנחנו נחזור להתרגז מדברים קטנים ולאפשר לעצמנו לשמוח ולהתרגש ללא רגשות אשם.
אנחנו נחזור לרקוד, אנחנו נחזור לנפוש, אנחנו נחזור להרגיש טעם של מתוק, נחזור להעריך אוכל טוב ויין טוב, נחזור לצחוק ונחזור לחשוק, אנחנו נחזור לחיות.
אבל
שום דבר לא יחזור להיות כשהיה, אלא קצת אחרת.
לא סתם בחרתי להנציח את זיכרון המלחמה בקעקוע, יש משהו בכאב של הקעקוע שחורט את העור שגורם לי (ואולי לא רק לי?) להרגיש שהוא כמו מזדהה עם תסכול, סבל וכאב, כבר קרה לי בעבר שהרגשתי דחף עז להתקעקע מתוך כאב, עצבים ותסכול, הפעם הצורך גדול פי 1,000.
לא סתם בחרתי במיקום של הקעקוע, על היד קרוב לקעקוע הראשון שלי.
הקעקוע הראשון שלי הגיע אחרי שיחה שבה נאמר לי שאני צריכה ״להנמיך״, שאני בכל מקום, שאני יותר מדי נוכחת ושייטב לי להנמיך….
יצאתי מאותה שיחה עם תחושה ש״אני לא מנמיכה״, זו אני, בווליום גבוה, בעוצמות גבוהות, ברגש גבוה וזה ממש בסדר שזה לא מתאים לכולם, זה ממש בסדר שחלק מהאנשים סולדים מזה, אני מעדיפה שאנשים יאהבו אותי עד ששורף או שלא יאהבו אותי בכלל מאשר להיות ״ונילה״, והכי חשוב? ככה אני אוהבת אותי, ככה נולדתי וכנראה שככה גם אמות, ברעש.
אז יצאתי וחיפשתי בגוגל תחת המונח ״High volume energy”, מצאתי איור של גבר ובתוך הגוף ציור של סוללה טעונה במלואה…
אז הגבר התחלף לאשה עגלגלה כי כזו אני, עגלגלה יותר או פחות מבחוץ, מבפנים אני עגלגלה לנצח.
הסוללה נשארה טעונה במלואה בפנים והמסר – לא מנמיכה!
אז אין יותר מתאים ליד אותו קעקוע ראשון שמבחינתי שמסמל העצמה ובטחון עצמי ואפילו קצת הערצה עצמית (כן, אני מודה) לבטא התפקחות, עצב וכאב, לבטא חוסר בטחון והתערערות כי ככה זה בחיים, יש אושר והעצמה אישית אבל יש גם כאב ופחד גדול.
אז מה בקעקוע?
קודם כל הקרדיט לשחר שלי, הרעיון הוא שלו.
לב שבור כשהשבר הוא בצורה של מפת ישראל ותאריך, לא צריך יותר מזה כדי להבטיח לעצמי שלא אשכח, יש גם משהו בתאריך שהוא מספר שמזכיר לי את הפעם הקודמת…, שלא נדבר על המיקום הגאוגרפי שגם ישר לוקח אותי לשם.
תודה לאיתי המהמם על הזרימה והביצוע, מרוצים מאוד מאוד מהתוצאה.
מוזמנים לדבר איתי כאן, בפייסבוק או באינסטגרם,
שירלי.
תגובה אחת