כבר שנים רבות שאני לא רואה סרטים עצובים, משתדלת לראות כמה שפחות אלימות על המסך וגם לא סדרות מתח, באיזשהו שלב בחיים שלי הרגשתי שזה משפיע עליי יותר מדי, שאני ממש לוקחת ללב ואני מקפידה לראות כמה שפחות, סרטים או סדרות מתח, ממש מרגשים אותי ברמה שאני מרגישה שזה עושה לא טוב לגוף שלי.
אני חושבת שהסדרה חטופים זו הייתה הסדרה האחרונה שראיתי עד הסוף למרות שהייתה עצובה ומותחת מאוד, שם החלטתי שהנפש שלי לא מתאימה לעצב, לאובדן, למתח ואני מעדיפה להימנע.
אז מה אני כן רואה? קליל, פשוט, אנשים יפים, בגדים יפים, חיים פשוטים, הרבה הרבה קומדיה.
יש המון סרטים או סדרות לאורך השנים שרציתי לראות ופשוט לא ראיתי, הרגשתי שהנפש שלי לא מתאימה לזה.
ידעתי שיש רוע, שיש עצב, שיש טרגדיות אבל החלטתי שלראות את זה לא מקדם אותי והפסקתי.
ביום השואה ויום הזיכרון אני כן מקפידה לראות שעה או שעתיים תוכניות, לרוב אמיתיות ולא סרטים, כי זה חשוב בעיניי לראות, מן תחושה כזאת שככה מכבדים את הנופלים והמתים, סוג של דרך להשתתף.
אבל אחרי שעה שעתיים של צפייה ובכי כבד שלא מאפשר לי לנשום אני מתנתקת חזרה.
הכי מותח שלי זה אם היא תצליח לזכות בתפקיד שבו חשקה או אם הוא יצליח לזכות בליבה.
הכי עצוב שלי זה שהיא לא הצליחה לעלות על השמלה שהיא כל כך רצתה או שהוא התחיל להקריח.
ככה אני אוהבת, שטחי, רדוד, קליל ועם הרבה יופי בתמונה.
המקום היחיד שאני מרשה לעצמי לשמוע ולהתעצב הוא מוזיקה, שם אני לא יכולה שלא ושם זה קצר, אני מרגישה שאני יכולה לעמוד בזה.
ואז הגיע 7.10
ירדנו למקלטים עם האזעקות, עלינו חזרה למעלה ופתחנו ערוץ 12, ישבנו מול הטלוויזיה באותו יום ולאט לאט נגלה לעינינו הרוע, הטרגדיה, הסבל, המחדל…. ישבתי וראיתי את תמיר סטיינמן בוכה מול המסך, את אדוה דדון מחפשת ניצולים של המסיבה, את דני קושמרו מתפרק מול המצלמה ואני לאט לאט מבינה (ולא באמת) שמה שקורה פה ממש עכשיו לא קרה מאז השואה, שהאסון כל כך גדול, שכל כך הרבה אנשים, משפחות, ילדים, נשים צעירות, תינוקות, חיילות, שוטרים וחיילים נרצחו, עונו, נטבחו.
שאני בקלות יכולתי להיות בנובה, אני מתה על מסיבות טראנס ואם רק הייתה לי פרטנרית מתאימה הייתי שם, במסיבה, מרימה ידיים ברגעי השיא של הטראק ומתמסרת למוזיקה ולאנרגיה.
שהמשפחה שלי לא שונה מכל כך הרבה משפחות שקרה להן הנורא מכל.
אני זוכרת רגע שירדן שלי, ירדני התמים שלי מסתכל עליי בעיני המלאך שלו ואני נגמרת מבפנים, הוא ילד כמו כל אותם ילדים.
והכלבים שנטבחו שם, זה כמו הכלבים שלי.
עוצרת כאן כי קשה כל כך, באמת קשה ברמה עמוקה, רמה שלא הכרתי.
כל חיי האמנתי שבבסיסו של כל אדם יש טוב, האמנתי שמעטים האנשים שמסוגלים לפגוע בילדים, ידעתי שיש כאלה אבל האמנתי שיש מעט מאוד כאלה ופתאום זה בא לי במסות, פתאום אי אפשר לתרץ או להסביר את מה שקרה, זה קורה מול העיניים שלי.
ותמיד חשבתי לעצמי שמעטים מאוד האנשים ששונאים אותי רק כי אני יהודייה, זה הקצוות, השוליים, הם רחוקים, אני לא מכירה כאלה, או אולי חשבתי לא נכון?
תמיד האמנתי בדו קיום, שבסוף יהיה פה שלום, שבבסיס כולנו רוצים את אותו הדבר, חיי שקט ושלווה, ואולי חשבתי לא נכון?
ואני אספר פה עוד דבר שאולי ישמע ממש פתטי אבל תמיד האמנתי שהחיוך שלי יכול לרפא כמעט כל התנגדות, אני מאמינה גדולה בחיוך שלי, זכיתי באמצעותו בלא מעט דברים בחיים שלי, הוא פתח לי דלתות, הוא הצליח לרכך אנשים, זכיתי בבעלי באמצעות החיוך שלי, תמיד האמנתי שהחיוך שלי יכול להביא שלום, כן, אני יודעת שזה נשמע קצת מפגר אבל הרגשתי שאם אני הייתי בעלת תפקיד מפתח שם למעלה אז החיוך שלי היה עוזר להמיס לבבות ולאחד.
פעם רוקח שלי אמר לי ״אם את היית ראש ממשלה הכול היה נפתר, חיוך אחד שלך וכולם יושבים יחד״
ובאמת האמנתי בזה (לא שאני מתאימה להיות ראש ממשלה כן?), אלא שאמת, שכנות, שטוב ותום יכולים לשבור הכול, שאפשר לבנות ולגשר על הכול עם חיוך.
כל כך הרבה פעמים בחיים שלי שברתי אנשים קשוחים עם החיוך, קרה לי שהתקרב אליי איש שראיתי שהוא נגדי, שהוא סולד ממני…. ולאט לאט הרגשתי שאני מצליחה לחדור אליו, שפתאום הוא חושב שאני לא כל כך גרועה….
לפעמים גם לא הצלחתי כן? יש אנשים שעד היום אני לא מצליחה אבל מבחינתי הם או בעלי לב ממש ממש קטן או אנשים שהעוצמות שלי מרתיעות אותם וזה בסדר…. מי שמכיר אותי יודע מה בא לי לכתוב פה עכשיו, לאיפה הם יכולים להיכנס…..
ואתם יודעים מה? הרבה פעמים חשבתי לעצמי שאם אני אהיה נוכחת בפיגוע או שאפגוש מישהו שרוצה לפגוע בי… אז בי הוא לא יפגע, הוא יסתכל לי בעיניים ויחליט לדלג עליי, באמת ובתמים חשבתי כך.
ואז, ב7.10 חשבתי לעצמי, יכול להיות שלכל האנשים האלה שנרצחו, שנטבחו, שנאנסו לא היה חיוך כמו שלי? הם לא היו כנים ושקופים כמוני? לא התפרץ מהם טוב?
לא- זה לא הגיוני.
כי אתה רואה את התמונות ואתה רואה את האנשים, את היופי, את הפנים הטובות, את שוחרי הטוב והשלום, את הנשמות הטהורות שרק רצו לשמוח ולרקוד, את הילדים היפים והתמימים ואתה מבין שכולם נראו קצת כמוך וזה קרה.
ואתה מנסה להתנתק, פותח פייסבוק זה שם, מדבר עם חברים ושומע עוד סיפור, זה בכל מקום וזה כל כך אמיתי ומוחשי והלב נשרף.
ואני- שלא רואה סרטים עצובים, ששואלת את שחר לפני שמצטרפת אליו לצפייה ״יש פה אלימות?״, שהפסקתי לראות פאודה בעונה הראשונה כי לא עמדתי במתח……
רואה גם רואה, לא מפסיקה לראות הכול.
ואני מנסה למנן וקשה לי, כאילו מרגישה שלא לראות זה לא לכבד אותם, שאם אני לא רואה אז אני מתכחשת ואני חייבת לראות!
לזכור, להרגיש, לבכות, להרגיש עצב פנימי עמוק, לפחד על חיי, על חיי אהוביי, להרגיש אלפית ממה שהם הרגישו, שזה חובתי המוסרית, כאדם וכאשה, כיהודייה, כאמא לילדים, כאישה של הגבר שלי.
ועברה כמעט שנה ואני עדיין רואה, פתאום נהייתי אישה שצורכת חדשות ובכמויות, מנסה לראות סיפורים עצובים (לא את העצובים מדי אני מודה, אני לא מצליחה), מנסה ללכת להפגנות (מאוד מאוד קשה לי), מנסה לא לברוח מסיפורים עצובים, להסתכל להם בעיניים.
ואני יודעת שזה לא עושה לי טוב אבל אני מרגישה שאסור לי אחרת, שחייב לכאוב לי כל יום, אלפית ממה שכאב להם.
ואני מחליטה לעשות קעקוע להנציח את ה7.10 וזה כל כך לא מתאים לי אבל אני מרגישה צורך, לחרוט על עצמי את היום הזה, לא לשכוח, אני שכל הזמן רוצה רק לחייך ולשמוח רוצה גם כל הזמן לזכור ולהיות קצת עצובה.
ואני פחות תמימה, אני פחות שמחה, אני כבר לא מאמינה שבסיסו של כל אדם יש טוב, אני כבר לא מאמינה שהחיוך שלי יכול לפתור כמעט הכול, אני כבר לא מאמינה בדו קיום ובשלום ועצוב לי, עצוב לי כל כך שאני כבר לא מאמינה.
ואני מנסה לחיות את חיי, להמשיך בהם, להתרגש מהדברים הקטנים, לצאת לבלות, להתאמן, לחוות, לצחוק, להנות, אני עושה את זה, אני מצליחה אבל זה לא אותו דבר,
זה צחוק עם טיפה של בכי, זה חיוך עם מטען, זה לחוות ולחשוב על אלה שלא יחוו,
האוכל הוא לא באותו טעם, המוזיקה היא לא אותו דבר, כל ההנאות הן הנאות ותודה עליהן אבל הן לא "עד הסוף", אני שחייתי 44 שנים של "עד הסוף, עד הקצה, מכל הנשמה, באנרגיות מטורפות וכמה שיותר, תקומי על 300 ותגבירי" לא מצליחה, אני חושבת שלעולם לא אצליח, משהו בי השתנה, משהו בכולנו השתנה.
דרך אגב- אני עדיין לא רואה סרטי מתח וגם לא סרטים עצובים, זה לא עושה לי טוב ואת זה אני לא חייבת.
והיום, יומיים לפני שעברה שנה עומרי שלי, הבכור שלי חוגג 16, אני אמא בת 16:-)
ואנחנו הולכים למסעדה בצהריים ואם ההגבלות יאפשרו אנחנו הולכים כולנו להופעה הערב ואם ירצו השמיים בסוף החודש עומרי ואני טסים לברלין יחד, כמו שתכננו לפני 4 שנים אבל הקורונה וכל השיט הזה והגענו לגיל 16….
והילד הזה שלי, שכל כך דומה לי, שלא מוכן לקבל שיט מאף אחד, שמצד אחד לא רואה אף אחד חוץ מאת עצמו ומצד שני הכי רגיש בעולם לאלו שהוא אוהב באמת, הילד שלי שלא מוכן לקבל מרות, שמורד ובועט במסגרות ממש כמו אמא שלו, שבוחר במודע או לא במודע בדרך הארוכה והקשה ולא בקלה שכולם בוחרים בה, הילד הכול כך מצחיק שלי (זה מאבא:-)), הילד החתיך שלי שהשיל 25 קילו מהמשקל שלו בשנה האחרונה כי הוא פשוט החליט וכשהוא מחליט זה יקרה.
הילד שלי בן 16.
וילדים אחרים לא, ילדים אחרים לא יגיעו לגיל 16.
וזה קשה, ואסור לנו לשכוח, אף פעם.
אז מזל טוב עומרי שלי, מזל טוב לאבא של עומרי שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, מזל טוב לאמא של עומרי ומזל טוב לאחים הקטנים של עומרי שמעריצים אותו.
מותר לנו לשמוח, מותר לנו לחגוג, מותר לנו להתרגש, אסור לנו לשכוח.
התמונה שבחרתי היא התמונה הכי חשובה, התמונה שנועדה להזכיר לנו בכל דקה, בכל שנייה, בכל ביס שאנחנו אוכלים, בכל דקה שאנחנו ישנים, בכל אימון, בכל דרינק, בכל זיון, בכל יום, בכל לילה ש-101 אנשים מחכים שנציל אותם, אם רק היה להם כוח, אם היה נשאר בהם כוח הם היו צועקים אבל לא נשאר להם כוח, אנחנו חייבים להיות הכוח שלהם, הקול שלהם, הצעקה שלהם.
אני לא אדם מאמין, לא באלוהים בכל אופן אבל אם יש אלוהים אמן אמן אמן שיחזרו כבר הביתה!
מוזמנים לגלות עליי קצת יותר בפייסבוק, באינסטגרם, מבטיחה שממש בקרוב האתר הזה יהיה הכי אני שיש:-),
ואם התחברתם אז יש עוד פוסטים שהם "ריפוי בכתיבה", אולי יעשה לכם טוב.
שירלי.
