הסיפור שלי עם סופר פארם

הפוסט הזה הוא פוסט אישי ולא פוסט רשמי או פוסט שמייצג את סופר פארם, זה הסיפור שלי.

מתכננת לכתוב אותו המון זמן, מדובר במערכת היחסים הכי ארוכה שיש לי בחיים, מדובר באחת ממערכות היחסים הכי משמעותיות בחיי, אולי השנייה הכי משמעותית.

סופר פארם היא מעבר למקום עבודה עבורי, זוהי נקודת המפנה המשמעותית הטובה בחיי

שקרתה כשהתחלתי לעבוד בחברה, אי שם בשנת 2000 זו הייתה הפעם הראשונה שמצאתי את "הייעוד" שלי,

זו הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מצליחה להביא את החוזקות שלי לכדי עשייה חיובית שמועילה לי ולסביבה שלי, זה מקום שאפשר לי מסלול אחר לגמרי בחיים ממה שלדעתי תוכנן לי, זה מקום שאפשר לי להתקדם, להרוויח, להתפתח, זה מקום שאפשר לי להצליח,

זה מקום שהאמנתי בו והשקעתי בו והוא השקיע בי בחזרה.

אני הייתי מספיק חכמה ובעלת אינטואיציה חזקה לזהות את המקום הזה (אני אקדיש פוסט שלם לאינטואיציה, אני חושבת שזו אחת החוזקות שלי שאני משתמשת ומנצלת אותה היטב) אבל המקום הזה, החברה הזו והאנשים שליוו אותי לאורך הדרך ידעו להחזיר לי אהבה, הערכה, השקעה, ידעו לכבד את הדומיננטיות שלי והדרייב שלי לטובת החברה והכי חשוב- ידעו לא לאכזב אותי.

מהרגע שאני זוכרת את עצמי לא הייתי ילדה משתלבת, לא הייתי ילדה רגילה, היה לי קושי אמיתי ומהותי עם מסגרות, מוסדות ובעלי סמכות,

מגיל מאוד צעיר לא עשיתי "מה שכולם עושים כי ככה צריך", תמיד התמרדתי ותמיד חיפשתי את הדרך שלי.

האירוע המשמעותי הראשון שאני זוכרת הוא מכיתה א', המורה הזמינה את אמא שלי לשיחה ואמרה לה "תקשיבי, הילדה שלך לא מדברת איתי, היא מתעלמת מקיומי ומהנוכחות שלי בכיתה", אני לא באמת זוכרת מה היה המניע אבל זה אפיין אותי לאורך השנים, כשהרגשתי שאין לי כבוד או הערכה לבעל סמכות פשוט "מחקתי" אותו, התעלמתי מקיומו בהפגנתיות, אמא שלי מספרת שכשהיא שאלה אותי למה אני מתעלמת מהמורה עניתי לה "כי אני לא אוהבת אותה", ככה פשוט.

חברתית תמיד הייתי מאוד חזקה, למרות עודף המשקל שלי והעובדה שהייתי "התלמידה המופרעת" תמיד תמיד הייתי מקובלת ומובילה את הקבוצה החברתית אליה השתייכתי, ידעתי להיות חברה טובה וידעתי להשפיע.

בית הספר היה מקום חשוך עבורי, מקום בו הרגשתי שאני "צריכה להיות כמו כולם", מקום בו הרגשתי שלא רואים אותי ומגיל מאוד צעיר התמרדתי (מזכיר לכם מישהו:-)?, הסיפור של עומרי הבן שלי שאפילו הגיע למאקו כאן).

גם בבית היה לי קשה מאז ומעולם, הייתי ילדה חזקה ודומיננטית במשפחה פטריארכלית קלאסית בה האבא שולט והאמא חלשה, זה הפריע לי והציק לי תמיד, עם השנים הצלחתי לייצר עם אבא שלי מערכת יחסים שמבוססת על "כבוד הדדי", כמו במאפיה:-), אף פעם לא הסכמתי להוריד את הראש ובטח לא להיות האשה החלשה והכנועה, באיזשהוא שלב אבא שלי הבין שאותי לא מכופפים והייתה בינינו מערכת יחסים זהירה ועדינה, אני חושבת שמכל בני הבית אני הייתי היחידה שידעה לעמוד מולו מגיל מאוד צעיר ולהגיד לו מה אני חושבת.

אבא שלי היה איש מאוד חכם ומניפולטיבי ואני הכרתי את כל הטריקים והשטיקים שלו, ידעתי מתי הוא מחרטט אותי ולא פחדתי להגיד לו שאני יודעת "ושהוא לא יכול עליי".

אני חייבת לאבא שלי המון, אני מאוד מאוד דומה לו אבל גם ידעתי לאורך השנים ללמוד ממנו מה לא לעשות ואיך אני לא רוצה להיות, אני חושבת שהיושרה שלי והנאמנות שלי לאהובים שלי מגיעים מהמקום הזה, מהמקום של לא להיות דומה לא, לעשות אותו רק הפוך.

האחים שלי גדולים ממני ב-8 ו-9 שנים ומאוד מאוד שונים ממני, רק כשהתבגרתי התחלנו להתחבר, להבין אחד השנייה ולהעריך אחד את השנייה.

מגיל 14 אני מפרנסת את עצמי ועובדת, עבורי מלבד צורך קיומי זה היה העצמאות שלי, החופש שלי להחליט בשביל עצמי ולנהל את עצמי, לא להיות תלויה באף אחד!

הייתי נערה "מופרעת", עשיתי את כל השטויות שצעירים עושים בגיל 16 בשלבים הרבה יותר מוקדמים, התנסתי בכל דבר, חוויתי חוויות עוצמתיות, חייתי על הקצה של הקצה אבל תמיד עם שליטה פנימית, עם סנטר חזק.

לצבא לא התגייסתי, הם לא נלחמו עליי (עודף משקל קיצוני) ואני ידעתי שהצבא זו מסגרת שהיא לא עבורי, המשמעת והחוקים זה לא משהו שהנפש שלי יכלה לעמוד בה.

אחד הרגעים המכוננים בחיי היו בפגישה שלי עם הקב"ן, ישבנו במשך יותר משעה ודיברנו, אני זוכרת שאמרתי לו שאני לא רוצה להתגייס כי "אף ילדה מושתנת שגדולה ממני ב-6 חודשים תגיד לי מתי לקום בבוקר", שיש לי בעיה עם מסגרות ושאני לא מסוגלת להתמודד עם מערכת מלאה בחוקים ובנהלים.

סיימנו את השיחה והוא אמר לי "תראי שירלי, אני משחרר אותך מהצבא אבל אני רוצה שתדעי שאני עושה את זה בהתלבטות גדולה כי אני חושב שאם תתגייסי יקרה אחד משני דברים, או שתמצאי את עצמך מחוץ למערכת אחרי שבוע או שתהיי קצינה עם קריירה צבאית מפוארת".

אני זוכרת שהקשבתי לו והבנתי אותו, הבנתי מה הוא אומר אבל עוד לא הצלחתי לתרגם את זה לעשייה.

תמיד אהבתי איפור וקוסמטיקה, מגיל מאוד מאוד צעיר, בגיל 14 הלכתי ללמוד קורס איפור מקצועי אצל "גיורא שביט" שמימנתי לבד מהכסף שהרווחתי, חלמתי לעבוד במקצוע אבל הייתי מאוד צעירה ולא יכולתי.

אני זוכרת שכילדה הייתי נכנסת לסופר פארם בכופר היישוב ומסתכלת על הדיילות קוסמטיקה, את חלקן אהבתי ומחלקן סלדתי, ידעתי שיום אחד אני אגיע לשם.

בגיל 20 התחלתי את דרכי בענף הקוסמטיקה, אחרי אפיזודה קצרה של כמה חודשים ברשת המתחרה הבנתי שמחלקת הקוסמטיקה והתחום הקמעונאי היא הייעוד שלי והתחלתי לעבוד כיועצת יופי בסופר פארם לונדון מיניסטור.

שם, מהר מאוד הבנתי שמצאתי מקום שבו אף אחד לא נרתע מהעוצמות שלי אלא אוהב אותן, הבנתי שאת היכולות החברתיות הגבוהות שלי אני יכולה לנצל לטובת ניהול המשמרת, את היכולות המניפולטיביות שלי אני יכולה לנצל לטובת מכירות ואת הכישורים החברתיים שלי והחריצות שלי אני יכולה לנצל לטובת קידום ברשת.

עוד בראיון העבודה שלי אמרתי לנעמה, המנהלת המדהימה שלי שעד היום אני מוקירה לה תודה שאני רוצה להתקדם, שזה מה שמניע אותי, שזה מה שהיא יכולה לעשות בשבילי, לעזור לי להתקדם כשמגיע לי, אני גם זוכרת שאמרתי לה שהסיבה שעזבתי את הרשת המתחרה והגעתי אליה היא שאני חושבת שפה זה המקום האמיתי ופה אני אוכל להתקדם.

איך ידעתי? אינטואיציה.

ביום הראשון שלי כיועצת יופי ידעתי שאני רוצה להיות מנהלת מחלקה.

אני זוכרת שהגעתי הביתה כולי נרגשת וסיפרתי להורים שלי שהצלחתי להתקבל לעבודה בסופר פארם וששם אני אוכל להתקדם.

אבא שלי אמר לי "מה משלמים לך? 17 שקל לשעה? אף אחד לא יקדם אותך, ינצלו אותך", אני זוכרת את ההרגשה שלי באותו רגע, אמרתי לעצמי "חכה חכה ותראה, אני אתקדם!".

הייתה לי תקופה קסומה בלונדון מיניסטור, עד היום יש לי חברים מאותה תקופה, שם רכשתי בטחון ומקצועיות, שם רכשתי אהבה גדולה למקצוע, שם התבגרתי והבנתי שיש לי על מה להילחם, שיש לי על מה, להפסיק עם השטויות, הבילויים וההתמכרויות ולהפוך את העבודה שלי להתמכרות.

אחרי שנתיים, בשנת 2002, נעמה ואופיר, המנהלים שלי הגישו אותי למרכז הערכה, דבר ממש לא ברור בגילי הצעיר, עברתי.

את התפקיד הראשון שלי כמנהלת מחלקת קוסמטיקה עשיתי בסופר פארם שופינג ר"ג, הייתי מנהלת מאוד צעירה, לדעתי הכי צעירה ברשת לאותה תקופה, עשיתי עבודה מאוד טובה (וסליחה על חוסר הצניעות), הייתה לי עמיתה (שיטת הזכיינות של סופר פארם) חזקה וחכמה בשם דורית שידעה להכיל אותי ואת העוצמות שלי, לרסן אותי איפה שצריך ולתת לי לעוף איפה שאני יכולה (תודה דוריתוש).

עוד בראיון העבודה שלי עם דורית דאגתי להבהיר שאני רוצה להתקדם, שזה היעד שלי, להתקדם וכמה שיותר גבוה.

ביום הראשון שלי כמנהלת קוסמטיקה ידעתי שאני רוצה להיות עמיתה.

באותו שלב זה היה כל כך חצוף ולא מקובל ששמרתי את זה לעצמי.

ביום ששמעתי שנפתח סניף של סופר פארם בקניון גבעתיים, קניון חדש ויוקרתי באזור מגוריי ידעתי שאני רוצה להיות מנהלת מחלקה שם, אני זוכרת שכשאמרתי שאני רוצה את זה אמרו לי "שבי בשקט, יש ותיקות וחזקות ממך שרוצות את התפקיד", זה רק גרם לי לרצות אותו יותר:-).

דורית היא זו שנלחמה להשיג לי ראיון עבודה עם העמיתה של קניון גבעתיים, היא פנתה לרונית, העמיתה של אותה חנות ואמרה לה "יש לי מנהלת בשבילך, אני יודעת שיש הרבה מועמדות אבל רק תפגשי אותה", אני זוכרת עד היום את אותה שיחה שדורית צלצלה אליי נרגשת בסוף ישיבת עמיתים ואמרה לי "את תקבלי ראיון עבודה".

רונית ואני נפגשנו לשיחה של יותר משעתיים, אחרי 10 דקות ידעתי שלא יעזור לאף אחד והתפקיד שלי, החיבור שלי עם רונית היה קוסמי ומיידי, ידעתי שרונית מספיק חכמה ואמיצה לקחת אותי, הצעירה חסרת הניסיון ולא את הוותיקות והמוערכות והיא לקחה.

באותה שיחה אני זוכרת שאמרתי לרונית "אני רוצה את התפקיד הזה ואני רוצה להתקדם".

בשנת 2005 הקמנו יחד את קניון גבעתיים, בחודש הראשון שלי שם המחלקה שלי עשתה יותר מחצי מיליון שקל שהיה לאז סכום מטורף!

ניהלתי מחלקה גדולה של 60 דיילות קוסמטיקה ו-6 דיילות פנים ונהניתי מכל שניה, למדתי המון על הרשת, על האנשים שמנהלים אותה, עבדתי צמוד צמוד עם הספקים, הגעתי להישגים והתפתחתי.

רונית השפיעה על מי שאני ומה שאני, רונית הייתה עבורי דוגמא לאשה החזקה שאני רוצה להיות, לרונית היה סנטר מעורר הערצה ויכולת מנהיגותית מרשימה, רונית "ראתה" אותי מהרגע הראשון ולמרות שהייתי שונה כל כך ממנה היא העריכה אותי, השקיעה בי ואהבה אותי ואני אהבתי אותה כל כך בחזרה.

רונית גם הייתה המודל שלי לזוגיות, הערצתי את הקשר שלה עם בעלה ואת הקשר שלה עם הבנות שלה, כשפגשתי את שחר זיהיתי בו (ממש לא מיד, תודה רבקוצ שלי שפתחת לי את העיניים) את התכונות שיכולות להפוך אותו לבעל מושלם ולאבא מדהים, הרבה בזכות המודל של רונית ומשפחתה.

רונית דבי, יהי זכרך ברוך, אני מודה לך ואוהבת אותך לעד!

אחרי שנה של עבודה יחד אזרתי אומץ והרשתי לעצמי להגיד לרונית שאני רוצה להיות עמיתה.

אני ממש יכולה להרגיש את אותן דפיקות לב שהיו לי שהתיישבתי איתה במשרד שלי ואמרתי לה, אני זוכרת שהיא הסתכלה עליי ושתקה ואמרה לי "תני לי לחשוב על זה".

אחרי יומיים היא הגיעה אליי, התיישבה במשרד שלי והוציאה דף נייר, על הדף היה מצויר תרשים זרימה שמראה לי איך אני יכולה להגיע להיות עמיתה, הרבה שנים שמרתי את התרשים זרימה הזה עד שהוא אבד לי:-).

אני עוצרת רגע כדי להסביר, באותה תקופה רוב העמיתים (הזכיינים) של סופר פארם היו רוקחים, החלק השני הקטן יותר הגיעו מהמחלקה הכללית, לא היו כמעט עמיתות שהגיעו ממחלקת הקוסמטיקה וגם אם כן זה היה אחרי קריירה במשרד המרכזי, אם אני זוכרת נכון באותה תקופה הייתה עמיתה אחת ברשת שהגיעה מניהול קוסמטיקה והיא הייתה הרבה הרבה יותר וותיקה ובוגרת ממני.

גם הגיל שלי היה מאוד צעיר בשביל מסלול כזה, הייתי צעירה ובעלת אישיות מאוד מוחצנת ולא שגרתית, לא "חומר של עמיתה".

מכשול נוסף היה שבשביל להיות עמיתה הייתי צריכה תואר ראשון, דבר שהיה רחוק ממני שנות אור באותה תקופה, בקושי תיכון הצלחתי להחזיק וגם אותו לא עד הסוף אז אוניברסיטה???

המשכנו לעבוד יחד רונית ואני, גם שם עשיתי עבודה מאוד טובה וקצרתי המון המון הצלחות.

בשנת 2006, קצת אחרי אותו תרשים זרימה רונית סיימה את תפקידה באופן פתאומי ובלתי צפוי עבורי.

היום הזה, התקופה הזו הייתה המשבר הראשון שלי עם סופר פארם, הערצתי את רונית, אהבתי אותה כל כך והיה לי מאוד מאוד קשה "שלקחו לי אותה", חשבתי אפילו לעזוב, הרגשתי נבגדת על ידי סופר פארם, אחרי מחשבה הבנתי שגם במערכות יחסים יש משברים וקשיים ולא עוזבים כל כך מהר.

את רונית שלי החליף יוסי, קודם כל מנהל גבר שעד אותו רגע לא היה לי, זו הייתה עבורי תקופה מאוד מאתגרת, ממקום של קשר כל כך קרוב ועמוק עם המנהלת שלי, קשר שלא צריך אפילו לדבר, ישר מבינים בעיניים אני לומדת לעבוד עם גבר שפחות מתעסק במילים וברגשות ויותר מתעסק במספרים, שהאני מאמין שלו הוא "קשה יש רק בלחם ובביצה קשה וגם אותו אוכלים".

אחרי כמה ימים של הלם מוחלט ובעזרתה של דנה, המתאמת שלי שתמיד הייתה עבורי כל כך הרבה מעבר, היא הייתה ותמיד תהיה אחת המעודדות הכי גדולות שלי, זו שהאמינה בי וגם צעקה את זה מול כולם תמיד אבל אני אספר על דנה עוד מעט.

הבנתי שאני צריכה ללמוד לעבוד עם יוסי, שזה עוד שלב התפתחותי שלי, ללמוד לעבוד עם מנהל גבר והצלחתי.

בשנת 2007, יום חמישי הייתה לנו ישיבת ריוויו בחנות, מהי ישיבת ריוויו?

ישיבה חד שנתית של העמית והצוות הניהולי בחנות, אליה מגיע נציג של ההנהלה לראות את החנות, להכיר את הצוות הניהולי ולשמוע סקירה של השנה שעברה והתוכניות להמשך הדרך, מדובר בהזדמנות של הצוות הניהולי להראות את עצמו ואת היכולות שלו.

הריוויו שלנו היה עם ניצן לביא, אז סמנכ"ל תפעול ומשאבי אנוש, היום מנכ"ל סופר פארם.

התכוננתי ליום הזה כפי שלא התכוננתי מעולם, שלטתי בנתונים, המחלקה שלי הייתה מושלמת, הכנתי מצגת מקצועית, הייתי צמודה לדנה שלי שתמיד הייתה עבורי עוגן של כוח ובטחון, של מישהו שמאמין בי והיה מאוד מאוד מוצלח.

אפילו יוסי, העמית שלי, זה שלא מרבה במילים פרגן לי בצורה יוצאת דופן מול ניצן ונתן לי להרגיש כל כך טוב.

אחרי הריוויו ישבתי עם יוסי במשרד והוא סיפר לי שניצן שאל "מה שירלי לומדת?", יוסי ענה לו "היא לא לומדת" ואז ניצן אמר לו "שתלך ללמוד ואז תוכל להתקדם לעמיתות".

סיימתי את יום חמישי הזה בשעה 19:00 בערב, ביום שישי בבוקר הגענו שחר המלאך שלי ואני ליום פתוח של האוניברסיטה הפתוחה.

לא ידעתי איך, לא ידעתי באיזה מימון, לא ידעתי בכלל אם מישהו יסכים לקבל אותי אבל לא היה שום סיכוי שאני מוותרת על ההזדמנות הזאת והצלחתי, אחרי ראיון אישי עם רכז החוג שהבין מה אני עושה בחיים והתרשם ממני קיבלתי אישור חריג והתקבלתי ללימודי תואר ראשון.

בשנת 2008, ששחר ואני נשואים ואני בהריון ניגשתי למרכז הערכה לעמיתות, המון המון בזכות יוסי, אותו ההוא שלא מרבה במילים אבל התגלה כאחלה איש של מעשים ובזכות דנה שלי שתמיד דאגה לדחוף אותי קדימה ולתת לי הרגשה שאני הכי טובה.

אחרי 12 שעות של מרכז הערכה (כן כן, 12 שעות) שרק על היום הזה אני יכולה לכתוב פוסט שלם אבל נראה לי שזה הולך להיות הפוסט הכי ארוך ביקום ולא נעים:-), יצאתי ממשרדי סופר פארם וידעתי שעברתי.

את האמת? אחרי 10 דקות בבוקר ידעתי שעברתי… איך? אינטואיציה, הרגשתי שמהר מאוד הצלחתי להביא את עצמי וראיתי את המבטים של האנשים, ראיתי את העיניים של ניצן וידעתי שזה שלי, אני זוכרת שיצאתי משם וצלצלתי לדורית, העמיתה שלי משופינג, היא שאלה אותי "איך היה" ועניתי לה "עברתי, ואם לא עברתי אז זה על עודף בטחון עצמי, אני חושבת שזה שלי".

אז עברתי, את הבשורה יוסי, ההוא שלא חזק במילים בישר לי ביום גיבוש של כל הצוות בצורה הכי הכי מדהימה ומרגשת שיש, יוסי, בוסוש, תודה, אני לא אשכח לך את זה בחיים!

יצאתי לחופשת לידה עם עומריקי הבכור שלי מקניון גבעתיים, ידעתי שלשם אני לא חוזרת ואקבל תפקיד.

איך? אינטואיציה.

ואכן כך היה, עוד בחופשת הלידה זומנתי למשרד לשיחה עם יוסי וניצן, שם הם שאלו אותי "מתי מסתיימת חופשת הלידה שלך?", עניתי "בינואר" וניצן אמר לי, "את לא חוזרת לגבעתיים, את הולכת להיות עמיתה בחנות שאני חושב שמאוד מתאימה לך, שנקין תל אביב".

אני לא רוצה להפוך את הפוסט הזה לאין סופי ולכן אני אגיד ששנקין הייתה החנות הראשונה שהגיעה בעיכוב של חצי שנה שבתקופה הזו עבדתי במשרד המרכזי כמתאמת שירות, תקופה מופלאה בה הדרכתי צוותי קוסמטיקה בכל הארץ על שירות ומכירה, למדתי המון, הכרתי הרבה יותר טוב עמיתים ואנשי משרד, למדתי קצת יותר על פוליטיקה ארגונית מה שעזר לי מאוד כעמיתה חדשה.

יותר מהכול הבנתי כמה אני אוהבת להדריך וכמה אני אוהבת לעמוד מול קהל.

החוויה בשנקין הייתה מדהימה, זאת הייתה "חנות ראשונה מושלמת" עם צוות וותיק ומיומן וכמו שניצן אמר היא התאימה לי ולאופי שלי.

אחרי שנתיים בשנקין עברתי לסניף מגדל שלום כשאני בהריון שני, עוד סניף תל אביבי מגניב עם אחלה וויב אבל לא הספקתי להיות שם יותר מדי,

אחרי 3 חודשים בלבד ניצן ויוסי קראו לי למשרד והציעו לי לעבור לסניף מגדל המאה בתל אביב.

סניף מאתגר עם בית מרקחת ענק, עובד עם כל קופות החולים, לקוחות מאתגרים, עובדים מאתגרים ואתגרים רבים.

באבן גבירול ילדתי את ירדן ופחות מחודש אחרי ירדן גיליתי שאני שוב בהריון, אלה היו שנתיים סופר מאתגרות עם חנות תובענית, 3 קטנטנים ממש בבית ועייפות, הרבה הרבה עומס ועייפות.

בשלב מסוים שחר ואני הרגשנו שהחיים במרכז כלכלית מכבידים עלינו יותר מדי, שרק החינוך והמסגרות של הילדים מסתכם ב12,000 ש"ח לחודש וזה כבד עלינו והחלטנו לעבור לצפון ולנסות להוריד קצת את קצב החיים.

כמו כל דבר בחיים השתמשתי באינטואיציה שלי ובחרתי את רמת ישי, תיאמתי שיחה עם יוסי הסמנכ"ל שלי וביקשתי לעבור לחנות סמוכה למקום המגורים החדש שלנו, רמת ישי.

יוסי וסופר פארם לא אכזבו ומהר מאוד קיבלתי את מה שביקשתי, לפתוח חנות בקניון החדש בקריות, שער הצפון קריית אתא.

4 שנים היינו בצפון, בארבע שנים האלה למדתי:

שהכול קורה במרכז,

שהקצב של הצפון והקצב של המרכז הוא לא אותו קצב,

שהעובדים בצפון לא מדברים באותה שפה כמו במרכז והם גם לא מבינים את השפה שלי (למען הסר ספק, כולנו דיברנו עברית),

בצפון גם למדתי ששקט ושלווה זה ממש נעים לפרקים אבל רוב הזמן אני מעדיפה את זה רועש,

בצפון רכשתי לא מעט אויבים

אבל רכשתי גם חברים לכל החיים (צחי חיים של חברה שלך!!!)

בצפון עברתי את קיצור הקיבה שלי והתחלתי אחד התהליכים הקשים בחיי, לא חושבת שהייתי עושה את זה בבלגן של המרכז, הצפון אפשר לי להתרכז בעצמי.

לתקופה שהיינו בה שחר ואני זה התאים להוריד רגע הילוך ולתת לילדים לגדול.

4 שנים אחרי החלטנו שאנחנו רוצים לחזור למרכז,

קבעתי שוב פגישה עם יוסי, הודעתי שאני חוזרת לגור בשכונת בורוכוב וביקשתי לפתוח את החנות בשכונה עליה אני חולמת שנים שנים אחורה שרק דיברו על זה שבמקום אצטדיון "המכתש" בגבעתיים יפתח מרכז מסחרי ויהיה שם סופר פארם.

מבחינת זמנים זה לא הסתדר וביקשתי מיוסי עד שאכניס את הילדים למסגרות (ירדני שלי עלה לא' עם החזרה שלנו למרכז) "חנות קטנה, קרובה לבית ולא פתוחה בשבת".

אחרי מספר שבועות יוסי קרא לי ושאל אותי "מה ביקשת?

אמרתי לו "ביקשתי חנות קטנה, קרובה לבית ולא פתוחה בשבת"

והוא אמר לי "קיבלתי, את הולכת למכון מור בני ברק.

מצד אחד הייתי ממש שמחה, החנות ענתה על 3 הדרישות שלי, מצד שני בני ברק??אני??

אבל, הבנתי שזה ממש ממש לא מובן מאליו שהארגון שלי הולך ככה לקראתי ולא בפעם הראשונה ונכנסתי לנהל את מכון מור בני ברק, בלב שלי ידעתי שזה עד שהחנות שאני באמת רוצה, בורוכוב גבעתיים.

הייתי במכון מור שנה, דווקא הצלחתי להתחבר אליה מאוד ולמדתי לנהל עובדים אחרים לגמרי ממה שהכרתי עד עכשיו ולשרת לקוחות שונים לגמרי ממה שהכרתי.

באוגוסט 2019 סופר פארם בורוכוב נפתחה וההנהלה שלי לא אכזבה אותי (שוב) ונתנה לי לפתוח את החנות שכל כך רציתי.

עברתי 6 חנויות בפחות מ-10 שנות עמיתות, ממש לא שגרתי ונורמלי אבל התאים למי שאני, אני אוהבת שינויים.

שנכנסתי לבורוכוב ידעתי "שהגעתי הביתה".

יש בחנות הזאת שלי מעין קסם שאי אפשר להסביר במילים, אנרגיה טובה כזו ששורה עלייך שאתה נכנס, זה לא רק הנוחות שלי (החנות שלי ממוקמת 200 מטר מהבית, 200 מטר מבתי הספר של הילדים-חלום) זה הרבה הרבה מעבר.

עם השנים למדתי שאני מונעת קודם כל מחיבור ואנרגיה, כדי שאני ארגיש טוב בחנות אני צריכה להתחבר אליה, החיבור מייצר לי את המוטיבציה, בורוכוב מייצרת אצלי מוטיבציה.

היום, אחרי 26 שנים בסופר פארם ו-17 שנות עמיתות אני יודעת על עצמי עוד כמה דברים:

שאני אוהבת שינויים אבל אני אוהבת גם יציבות, עשיתי המון שינויים במהלך השנים אבל תמיד תחת מעטפת הבטחון של רשת סופר פארם.

אני גם יודעת שעבורי לנהל חנות שאני יכולה לשלב איתה את החיים (הספורט, הלימודים, הבילויים) זה יותר חשוב מכסף או מעמד.

אני יודעת מה אני אוהבת, אני גם יודעת מה אני עושה טוב ומה פחות טוב ואני יודעת שבורוכוב טובה לי ועבורי.

ומודעות עצמית בעיניי היא אחד הכלים החשובים ביותר לאדם, מודעות וחמלה, מוזמים להכיר פוסט שכתבתי בנושא כאן.

איך זה שחברה כל כך מסודרת עם כל כך הרבה חוקים, כל כך הרבה נהלים מתאימה לי?

כי אם החוקים וההיגיון שעומד מאחוריהם מובנים לי והאנשים שמנהלים אותי הם אנשים שאני מעריכה אני חיילת הכי טובה שיש.

בדיוק כמו שהקב"ן אמר, בדיוק כמו שאמרתי לאמא שלי בכיתה א' שעשיתי ברוגז עם המורה כי לא הערכתי אותה, אני זקוקה לסביבה מסוימת כדי לפרוח, רוב הזמן סופר פארם סיפקה לי אותה.

הקב"ן ההוא שאמר לי שאני או אמצא את עצמי נפלטת מהמערכת אחרי חודש או קצינה? אז בסופר פארם נהפכתי לקצינה:-).

וזה לא שאין לי ביקורת, יש לי ים ביקורת וים דברים שאני חושבת שצריך לשפר ולשנות, אכפת לי ולכן אני רגישה מאוד לדבר הזה שנקרא סופר פארם, אני מונעת ממקום מאוד רגשי ביחס אליה, אולי אחרי הפוסט הזה אתם מבינים יותר למה:-).

הגודל של הרשת והצמיחה המטורפת שלה לא מאפשרת את אותו הקסם שאני מספרת פה עליו, בטח לא במנות שאליהן הורגלתי לאורך השנים, לגודל יש מחיר.

מה יש בסופר פארם שכל כך מתאים לי?

ארגון של אנשים,

ארגון עם מנכ"ל שאני קוראת לו "קוסם של מילים" והוא באמת כזה,

ארגון של משנה למנכ"ל שהתפקיד הראשון שלו היה מחסנאי, הוא בא מלמטה,

הרוב המוחלט של מנהלי המחלקות והעמיתים בסופר פארם באו מלמטה, מהקופה, ממחלקת הקוסמטיקה, מהמחסן או מבית המרקחת, אני לא מכירה הרבה ארגונים כאלה.

סופר פארם הוא ארגון שמעריך אותך על ביצועים ולא על מאיפה באת ומה עשית, מה צבע העור שלך, מה המגדר שלך ומהי האמונה שלך, תעבוד קשה ותצליח!

זה מה שקנה אותי אי שם בגיל 20 שהחלטתי לעבור מהרשת המתחרה לסופר פארם, הרגשתי שאם אני אשקיע את נשמתי במקום הזה אני אצליח להתקדם בחיים ולהגיע לאן שאני רוצה והצלחתי.

ארגון שלאורך הדרך המנהלים שלו ידעו להעריך את העוצמות שלי והדומיננטיות שלי ולנצל אותה לטובתם, ארגון שלא נרתע מזה שאני קצת כמו "ריטה" או שאוהבים או ששונאים, ארגון של אנשים!

זה לא מקום עבודה עבורי, זה קרש ההצלה הראשון שלי בחיים, זה המקום הראשון "שראה אותי", "שהאמין בי", זה המקום הראשון שהרגשתי בו באמת שייכת, זו אחת משתי נקודות המפנה החשובות בחיי.

התפקיד בסופר פארם הוא העוגן, העוגן שמאפשר לי גם להתפתח באופן אישי כמו התואר השני או האתר הזה, הבייבי החדש שלי.

לסיכום, יש עוד המון המון דברים וסיפורים שאני יכולה לספר בהקשר של הרומן שלי עם סופר פארם אבל אם אני אסכם את זה במשפט: סופר פארם היה המקום הראשון בחיים שלי שראה אותי.

אז תודה נעמה, "האמא הסופר פארמית שלי" שנתנה לי כל כך הרבה חום ואהבה בתקופה בה הייתי זקוקה לזה,

תודה לדורית שידעה לוותר עליי בשבילי ובשביל הקידום שלי ואפילו נלחמה עבורי,

תודה לרונית- האישה הכי חכמה שהכרתי,

תודה ליוסי שלמרות שהוא לא איש של מילים כשהוא מעריך באמת אז מרגישים וזה מרגיש הכי מיוחד,

תודה לדנה שתמיד נתנה לי להרגיש שאין כמוני וגם לספר על זה לכל העולם,

תודה לניצן על מי שהוא ועל העובדה שהוא הפך אותי "לאחלה קצינה",

תודה לדני על הלב הענק והרגישות הגדולה,

והכי חשוב- תודה לצוותים שלי ולאנשים שליוו ומלווים אותי לכל אורך הדרך, ששומרים עליי ושלא שוכחים אותי.

אני תמיד אומרת שאני מרגישה שתפקיד העמית הוא תפקיד שנתפר עבורי, מאחלת לעצמי להמשיך להרגיש ככה עוד שנים רבות.

אם אתם מצליחים להתחבר לאיך שאני רואה את החיים כמנהלת מוזמנים לקרוא פוסטים נוספים שקשורים לעולם הניהול כאן.

אתם מוזמנים לגלות עליי קצת יותר בפייסבוק, באינסטגרם, מבטיחה שממש בקרוב האתר הזה יהיה הכי אני שיש:-)

שירלי.