הגומה הבודדת משום מה לא נראית מול המראה.
הטעם של השוקולד כבר לא כזה מתוק,
האוכל מרגיש תפל גם כשמוסיפים מלח,
לשאבלי כבר אין את אותו טעם של הנאה וסחרור
והדרינק הוא כבר לא דרינק בשביל מצב הרוח אלא כדי לגייס 3 שעות שינה רצופות.
ביקור במספרה או אצל הקוסמטקאית זה רק כי צריך ולא כדי להתפנק
אבד הדרייב לקנות, להיראות, להיות,
ההנאות הקטנות והגדולות כבר לא מרגישות אותו דבר אלא סוג של חצי.
לא קניתי שום דבר שהוא לא אוכל 18 ימים, לא צילמתי סלפי 18 ימים, לא לבשתי שמלה 18 ימים, לא ביליתי עם חברות 18 ימים, זה גם מרגיש שאין זכות אחרי מה שאנשים עברו וגם אין ממש חשק.
האימון כבר לא משחרר כמו פעם, לא מצליחה להגיע לנקודה הזאת של שחרור ואושר אמיתי, אפילו לא מתקרבת לשם.
החיבוק כבר לא מתמסר כמו שהיה והנשיקה היא יותר מקור לנחמה מאשר לתשוקה.
והתמימות, אחחחח התמימות נעלמה לה,
המחשבה שיכול להיות פה שלום, שיכולה להיות פה אחווה, שכולנו אותו הדבר.
האמונה שגם לרוע יש גבולות, שגם להסתה יש יכולות השפעה מוגבלות, שיש קוים שלא חוצים ומקומות שאליהם לא הולכים- נשברה.
אחרי 43 שנה גיליתי שאני מסוגלת להיות חסרת רחמים ונקמנית שאני רואה תמונות שפעם גרמו לי לבכות והיום לא וזה מאוד מאוד עצוב לי, זה שובר אותי.
לרגעים זה מרגיש כמו התפקחות מעכשיו ולתמיד ולרגעים זה מרגיש כמו תקופה שעם הזמן תתבהר והאמונה תחזור.
כולנו נפגענו, כולנו נסדקנו, שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה, בשביל אנשים כמוני שתמיד חיפשו את חצי הכוס המלאה ושהמוטו שלהם היה ״אתה טוב עד שתוכיח לי אחרת״ השבר הוא עמוק ופנימי, סוג של משבר זהות, אובדן אמונה בעמוד השדרה המוסרי, החברתי והאידיאולוגי שלי.
עד ה-7.10.23 הייתי קמה על 200 ומשם מגבירה, מאז אותו יום ארור העיניים נפתחות, נעצמות שוב לדקה וקמים כי אין ברירה וצריך להגיד תודה.
וברור לי שאני לא לבד, שרובנו מרגישים ממש ככה וזה הופך את זה לעוד יותר עצוב.
(שלח)
26.10.23
כמות התגובות המרגשות שקיבלתי כאן ובעיקר בפרטי רק מוכיחה כמה מאיתנו פצועות נפשית ורגשית ועד כמה מה שהיה הוא לא מה שיהיה, תקופה ארוכה ומפותלת לפנינו, האור יגיע.
מוזמנים לגלות עליי קצת יותר בפייסבוק, באינסטגרם, מבטיחה שממש בקרוב האתר הזה יהיה הכי אני שיש:-),
ואם התחברתם אז יש עוד פוסטים שהם "ריפוי בכתיבה", אולי יעשה לכם טוב.
שירלי.
