התמודדות עם שדים או איך הסתכלתי לשיטות מחקר בלבן של העיניים

8.2.2025

כל התואר הראשון הסתובבתי סביב העיקרון של לחמוק מסטטיסטיקה ושיטות מחקר.

עשיתי תואר במדעי החברה והרוח ללא מיקוד במקצוע מסוים כי זו הייתה הדרך היחידה לפסוח על אדון סטטיסטיקה וגברת שיטות מחקר.

בדיעבד דרך אגב, זאת הייתה החלטה נהדרת כי למדתי את מה שמעניין אותי, בחרתי את הקורסים שלי ולא היה לי קורס חובה אחד, סיימתי בממוצע יפה מאוד, עשיתי קריירה, 3 ילדים, 6 חנויות,הפכתי לחצי, בקיצור עשיתי המון תוך כדי ונהניתי ממש מהדרך.

יש לי הרבה יכולות, הרבה חוזקות, את רובן אני מכירה ואפילו יודעת לעבוד איתן,

לא פחות חשוב, יש לי חולשות וגם אותן אני מכירה ומודעת, בחלקם אני נלחמת ומנסה להשתפר ואת חלקם אני מקבלת בהשלמה ובסלחנות כלפי עצמי.

יש לי יכולת להבין סיטואציות הרבה יותר מרוב האנשים שאני מכירה, יש לי יכולת לראות אנשים, לראות אותם באמת ולהבין מה הם צריכים, יש לי יכולת להפוך אנשים לשלי, לייצר שבטים קטנים מסביבי.

אני נאמנה יותר לחברים ולמקום עבודה מכל האנשים שהכרתי, שאני רוצה בטובתו של מישהו הסיכוי שהוא לא יצליח יותר הוא באמת באמת קטן.

 יש לי יכולת לסחוף קהל, יש לי יכולת לעמוד מול אנשים ולהעביר להם הרצאה, יש לי יכולת לקשר מספר רעיונות שיובילו אותי לתמונה הגדולה.

יש לי נוכחות, יש לי עוצמה, יש לי חיוך שזיכה אותי בלא מעט הישגים (בעלי לדוגמא), יש לי מודעות, לעצמי לסביבה, לחולשות ולחוזקות שלי.

תמיד הלכתי לפי לחזק את החזק, להבין איפה את זורחת ולשים שם את כל הז'יטונים שלך.

להתחיל חזק ולהתחיל לדחוף עוד ועוד ועוד.

אבל מה לעשות שהחזק הזה, התואר השני הזה, החלום הזה, הניהול משאבי אנוש הזה עובר דרך קורס חובה בשיטות מחקר אחד?

אחרי זמן רב של חששות ופחדים ועם דחיפה רצינית של זה שאיתי שכל כך מאמין בי החלטתי שאני עושה את זה, אני נרשמת לתואר ומתמודדת עם קורסי החובה שאני אצטרך להשלים.

באמת ובתמים ששום דבר לא הפחיד אותי חוץ מזה, ידעתי שיהיה לי כייף, ידעתי שנושאי הלימוד הם הפורטה שלי, ידעתי שאני אמצא את עצמי חברתית למרות פער הגילאים, ידעתי שאני אצליח לשלב את הלימודים עם העבודה ועם החיים, ידעתי שלא רק שקטן עליי יהיה לי מדהים כל הדרך.

הגדרה נומינלית: הגדרה תיאורטית, הגדרה שמית, כלומר לכל משתנה צריכה להיות הגדרה תיאורטית, היא מופיעה בסקירת הספרות, זו הגדרה שמסבירה לי מה זה המשתנה הזה.

לא יודעת מה ההגדרה הנומינלית של הבעיה שלי אבל כשאני רואה טבלה עם מספרים, אפילו קטנה, כל המספרים מסתובבים לי מול העיניים, כאילו רוקדים איזה ריקוד שאני לא יודעת לרקוד.

גם אקסל, לוקח לי להבין טבלת אקסל ולדעת להסתכל עליה הרבה יותר מאדם ממוצע, יודעים מה? יותר גם מאדם חלש.

 ואנחנו מדברים רק על להסתכל, לא דיברנו עם נוסחאות כן?

היכולת שלי לזכור מושגים, לשנן, כל כך נמוכה שבאמת באמת לפעמים אני מתביישת שאנשים יבינו עד כמה יכולת השינון שלי לא קיימת.

שלא נדבר על היכולת להתרכז, להסתכל על דף ולהתמקד רק בו ולא במיליון דברים שקורים מסביב או מיליון מחשבות שנכנסות לי לראש בוז.

ורגע רגע, אני יודעת שזה קוטע את הרצף אבל אני לא יכולה להתאפק.

ואיך אני אוהבת שאנשים אומרים לי ״גם אני״, מכירים את זה?

שאתם משתפים מישהו בבעיה שלכם או בפחד שלכם והתגובה המיידית היא "גם אני" או "ספרי לי על זה", וואי זה מוציא אותי מדעתי.

לא חמודה, אל תנכסי לעצמך את הבעיות שלי, לנרמל את הבעיה שלי, לגמד אותה,  אם זו הייתה באמת בעיה שלך כנראה שהייתי שומעת עליה לפני, תמצאי לך משל עצמך:-).

אז איפה היינו?

הגדרה אופרציונלית: (פעולה), הגדרות נומינליות הן מאוד כלליות, הגדרות אופרציונליות כוללות את הפעולות שיש לבצע כדי למדוד או לתפעל את המונח, תכל'ס איך בדקתי את אותו משתנה במחקר.

אתמול הייתה הבחינה, לקחתי לעצמי יום חופש לפני ובלי קשר אני כבר 3 שבועות "לומדת", כל יום מקדישה חצי שעה לעבור על החומר, לשנן לי אותו.

יש ימים שאני ממש מרגישה שאני בסדר והתקדמתי ויש ימים שאני פורצת בבכי של תסכול של עד כמה אני לא בכיוון, אבל אני ממשיכה, כל יום קצת.

קמתי מוקדם בבוקר, על מי אני עובדת, לא ממש ישנתי.

התקלחתי, התאפרתי, אכלתי משהו, שמתי בושם שעושה לי נעים, עשיתי את כל הטקסים הקטנים שעושים אותי יותר רגועה.

הגעתי מוקדם לאוניברסיטה (הייתי בחרדה שלא אמצא חניה אז הגעתי מוקדם כדי לנטרל אותה, יש לי מספיק חרדות מהבחינה לא צריך להוסיף לי עוד).

הגעתי מוקדם, לקחתי אטנט, עשיתי שתיים שלוש נשימות, התיישבתי וחזרתי על החומר ככה קליל, לרענן.

הגיעה שעת הבחינה, בחרתי לי מקום שהרגיש לי נוח (עוד חרדה שצריך לפרק לפני הבחינה).

שמתי לידי את השוקולד, את המים, סידרתי את העטים ככה יפה, הלכתי לעשות פיפי, תרגלתי נשימות בחוץ, הקפדתי להיות ליד חברות מהתואר שאנרגטית עושות לי טוב- הכול לפי הספר, הספר שלי.

הגיעה השעה- נכנסתי ברגל ימין והתיישבתי.

גל של חרדה שטף אותי

אני מסתכלת על השאלון, מתחילה לקרוא את השאלות ומבינה שאני לא יודעת כלום, אני לא זוכרת כלום, אני לא מצליחה לגרום למילים להפסיק לרקוד לי מול העיניים.

נשמתי והתחלתי לעבור שאלה שאלה, בחרתי שאלה אחת שאני יודעת ואז עוד אחת שאני יודעת ואז אחת שאני חושבת שיש סיכוי שאני יודעת וכך לאט לאט הצלחתי להתקדם.

בדרך הערתי למשגיח הפנסיונר לפחות 5 פעמים שהוא עושה רעש (הם לא הבינו את הקונספט לדעתי),

ההיא מאחוריי ״שהזיזה דפים״….דמיינתי את עצמי חונקת אותה.

ההיא איפשהו בכיתה שלא הפסיקה להשתעל.

זמזומים כאלה מכל כיוון (שיש מצב שהיו רק בראש שלי)

ועשיתי את הטריק הזה שתמיד עוזר לי, הטריק שבעלי שיחייה לימד אותי:

להוריד את הראש, לעצום עיניים, לקחת נשימה גדולה גדולה, יחד עם הרמת ראש וחיוך פנימי וחיצוני רחב ולהסתכל שוב על הבחינה, היא באמת נראתה קצת יותר טוב ועדיין קשה:-).

ועצרתי ודיברתי עם עצמי עשרות פעמים במהלך הבחינה, סיפרתי לעצמי שאני מסוגלת ושעצם העובדה שאני פה היא ניצחון עבורי.

וסימנתי לי את ההצלחות שלי בעט אדום, את התשובות שהצלחתי לפתור כדי שהדרך תלך לי יותר חלק, כדי שאני אתבונן על ההצלחות שלי ולא על מה שעוד לא הצלחתי.

עשיתי את כל הטריקים ועדיין היה לי קשה ועדיין היו לי ניתוקים ועדיין יצאתי מהבחינה רועדת ומבולבלת. 

אני צריכה 80 כדי לעבור, אני חושבת שלא הצלחתי להגיע ל-80 אבל עשיתי את זה.

התמודדתי, בקושי אבל התמודדתי, ואם צריך נלך למועד ב', ויש מצב שגם במועד ב' אני לא אצליח.

ואז מה?

אני לא יודעת, אבל אני אנסה, אנסה לעבור את זה, בדרך זו או אחרת, כי החלטתי שאת המכשול הזה אני חייבת לעבור.

השערת מחקר: השערה הינה קביעה המתארת יחסים בין שני משתנים לפחות. ההשערה חייבת לתאר את איכות היחסים שבין המשתנים ולהעיד על כיוון.

אם הייתי צריכה לנסח את השערת המחקר שלי, מה היא הייתה?

18.2.25

בקבוצה של שיטות מחקר כותבת שגית, ראשת החוג (המהממת יש לציין!):

"תקשיבו, אתן אלופות… ממש"

אני קוראת ואומרת לעצמי:

"הן אלופות, ברור שלא אני"

שולחת לשגית הודעה בפרטי:

"אני מפחדת לשאול….גם אני?"

שגית:

"כן ממוש"

ובקבוצה של כולנו שגית כותבת:

"זה באמת מבחן לא פשוט.

הוא מצריך גם הבנה וגם חשיבה.

אז שאפו לכן.

הציונים הוזנו. וסיימתן שיטות מחקר"

והציון???

88 !!!

פאקינג 88 !!!

אני כל כך גאה בעצמי, זה היה ההר שלי, המכשול שלי, הפחד שלי, השריטה שלי.

וניצחתי אותה.

וזה מרגיש לי כאילו עכשיו אני אולי אפילו יכולה לחלום על דוקטורט…..

מוזמנים לגלות עליי קצת יותר בפייסבוק, באינסטגרם, מבטיחה שממש בקרוב האתר הזה יהיה הכי אני שיש:-)

שירלי.