אף פעם לא הייתי טיפוס "חגי" במיוחד, פחות אוהבת שאומרים לי מתי לחגוג, מתי לשמוח, מתי לצום, מתי לזכור, מעדיפה לזכור כל יום, לשמוח כל יום, לחגוג את החיים כל יום.
אוהבת שגרה, מברכת על השגרה, בעיניי שגרה טובה היא אחד המפתחות החשובים ביותר לחיים בריאים.
אולי כי אין לי משפחה גדולה, אולי כי לא הגעתי מבית מסורתי, אולי כי אני עובדת בעבודה שבה ערבי חג הם ימים של עבודה קשה, אנחנו בגדול עובדים שכולם נחים, אולי כי אני אדם עצמאי מאוד מגיל צעיר אבל יש משהו בחג שמוציא אותי מאיזון.
אני יכולה להנות בחג, אני מנצלת את החג למנוחה, לזמן משפחה, לזמן איכותי עם היקרים לי אבל אם תשאלו אותי מחווה רומנטית של שחר בסתם יום רגיל באמצע החיים מרגשת אותי הרבה יותר ממתנת חג או מפרחים בשישי.
והשנה? והחג הזה? שנקרא חג החירות…מקשה אפילו יותר
קשה להגיד חג שמח,
קשה לשמוח,
קשה להגיע לקצה של הנשימה.
המחשבה על 59 המשפחות,
המחשבה על כל אלה שאיבדו את האהובים שלהם והחג רק גורם להם ליותר עצב,
וההגיון אומר שחייבים לשחרר, ושהעצב והבאסה לא יעזרו לאחרים,
ושצריך לשמוח ולהעריך כל יום שאנחנו חיים, נושמים, אוהבים, עובדים.
אבל כל הזמן יש כמו תזכורות קטנות כאלה.
לפעמים יש איזה טריגר שמעיר אותך ולפעמים זה פשוט צץ משום מקום, הפנים היפות של כפיר, אבא עומרי מירן שיושב במנהרות בלי המשפחה שלו, אמא סיגל שאיבדה את בנה בכורה בנובה ומאז החיים בלי טעם ועוד ועוד ועוד ועוד, כל כך הרבה טריגרים כואבים ממש, כאב עמוק כזה.
ואז שוב פעם יש קול כזה שאומר לי ״הילדים שלך לא אשמים, תשמחי שיש לך אותם ולהם יש אותך, תתעוררי על החיים שלך ותעריכי כל שנייה".
ויש שמחה, ויש שגרה מבורכת, ויש עשייה מטורפת, ויש ים של חלומות שהגשמתי השנה ועוד כאלה בדרך.
התחלתי ללמוד תואר שני השנה, כמהההה רציתי את זה ואני כבר בחצי דרך, הקמתי את האתר שלי השנה והוא עובד לא רע בכלל לא רק עבורי אלא גם ליקום, כנראה שאני מעניינת לא רק אותי:-).
ושחר שלי, וואלה כל בן אדם נורמלי יחטוף סחרחורת רק מחצי ממה שהוא עושה ומתכנן ועל הדרך הוא גם מספיק לראות אותי ואני מתכוונת ללראות אותי באמת, מבפנים.
ויש לי 3 בנים שהם הצגה מהלכת, יש לי את הכלבה הכי יפה וטובה ביקום ועוד אחד קטנצ'יק שנכנס לי לאט לאט ללב, ויש לי צוות שאני מ׳טורפת עליו, יש לי חברות שהן החיים עצמם ותודה עליהן ויש לי אותי שזה לא פחות חשוב.
אבל זה בדיוק הקטע, יש לי ויש כאלה שאין להם, ממש עכשיו.
אז אני נעה בין הודיה על מה שיש לי ורצון עז לשמר, להצמיח ולהוקיר.
לבין עצב עמוק, תחושת אשמה וקצת כעס על זה שיש לי ולאחרים אין.
ומה 7.10 זה ממש ככה, נעה ונדה בין זה לזה, משתדלת לשמור על סנטר חזק, להתעורר כל בוקר על 300 כמו שאני רגילה ורק להגביר, להעריך כל דבר טוב שיש לי בחיים, להמשיך לרדוף אחרי החלומות שלי, להמשיך לעבוד על הזוגיות שלי ולא לקבל אותה כמובנת מאליה, להמשיך לחבק מבפנים את הילדים שלי, להמשיך לספר לחברות שלי מדי פעם כמה אני מרגישה זכות שהן שלי, לחייך לאנשים מכל הלב, להסתכל להם בעיניים ויחד עם זאת כשהטריגרים עולים להתכנס לרגע בתוך עצמי, לנשום נשימה עמוקה, להרשות לעצמי לכאוב בשביל אחרים ולחזור חזרה למסלול.
אז עשיתי את כל שצריך
עשיתי הרמת כוסית סופר מושקעת לצוות שלי וגם נהניתי ממנה.
עשיתי קניות לחג ובישלתי את כל מה שאנחנו אוהבים בבית.
ניקינו וסידרנו את הבית יותר מהרגיל.
עשיתי את כל מה שמצופה ממני וכל מה שאני מצפה מעצמי ועדיין זה פשוט לא שלם, העצב והאובדן הלאומי יושב שם, מרחף לו ברקע.
קשה לי לאחל חג שמח
אני מאחלת לכולנו ש-59 משפחות יקבלו את יקיריהם הביתה.
אני מאחלת לכל אחד ואחת שכואבים עכשיו שיחד עם הכאב ימצאו גם אושר.
אני מאחלת לכל אחד ואחת מאיתנו להיות בהודיה על מה שיש ותמיד יש.
אני מאחלת ליקום כולו פחות סבל וכאב ויותר מודעות ושמחה.
אני מאחלת למדינה שלי שתחזור השפיות שפעם פעם הייתה בה, אני מאחלת לעצמי להאמין שזה אשכרה יכול לקרות.
אני מאחלת לעצמי להמשיך השנה עם כל התוכניות, להיות סלחנית כלפי עצמי כשעמוס ולא מספיקה ולעוף על עצמי שרצה קדימה.
אני מאחלת לכל אחד ואחת מאיתנו שיהיו לו תוכניות, חלומות להגשים, אנשים שהוא רוצה לשמח, יעדים הוא שואף להגיע אליהם.
מגיע לנו לשמוח, מגיע לנו לחייך, אסור לנו לשכוח ולו לרגע אחד מה עברנו ושיש כאלה שממש עכשיו עוברים.
אז תחגגו ותזכרו, תשמחו ותזכרו, תשירו ותזכרו, תבלו ותזכרו, תנשמו ותזכרו.
אוהבת, שירלי.
אתם מוזמנים לגלות עליי קצת יותר בפייסבוק, באינסטגרם, מבטיחה שממש בקרוב האתר הזה יהיה הכי אני שיש:-), אתם יודעים מה? הוא כבר ממש אני.
