כיפור

יום כיפור עבורי מעולם לא היה "אישיו", אני באה מבית חילוני גמור, אני נשואה לחילוני גמור, אני מגדלת בית חילוני ולמרות שיש בי אמונה גדולה אני לא מגדירה אותה כאמונה באלוהים, זה כבר נושא לפרק שלם, לא פוסט:-).

לא צמתי מעולם אלא אם כן הייתי חייבת לפני ניתוח או הליך רפואי, רק המחשבה על צום מפחידה אותי וגם זה חומר למחשבה, למה בעצם? אולי בעתיד אחפור בזה קצת.

לא מאמינה בלצלצל או לבקש סליחה לפני כיפור, אף פעם לא ממש הבנתי את הקטע הזה, אם אני מרגישה צורך לבקש סליחה אני מבקשת, לא מחכה ליום מיוחד בשביל זה.

ובכלל, לא חושבת שביקשתי יותר מדי סליחה בחיי, לא כי לא עשיתי טעויות או כי אני חושבת שאין לי על מה אלא כי בעיניי מעשים חזקים הרבה יותר ממילים ואם אני מרגישה חרטה אני פועלת, לא מדברת.

כמו כן, עם השנים אני חושבת שפיתחתי מנגנון לזהות שאני עומדת לעשות טעות או לפגוע, לחשוב עם עצמי אם זה משהו שאני שלמה איתו ולקבל החלטה.

אם בכל זאת עשיתי אז כנראה שזה היה בלב שלם ולכן בקשת סליחה היא צביעות, אם פגעתי במישהו למרות שידעתי שזה יפגע בו, כי הוא פגע בי הרבה יותר ואני רוצה להחזיר או כי ניסיתי להעביר לו או באמצעותו מסר בקשת סליחה היא מיותרת ולא אמיתית.

וכן, יש אנשים בעיניי שראויים לנקמה, אנשים שמבחינתי פגעו בבטן הרכה שלי ואני מודה, עם אנשים כאלה (ובאמת שאין הרבה) הדרך שלי להתמודד ולסיים את הסיטואציה שאני מרגישה טוב עם עצמי זה "להחזיר" ובדרך כלל להחזיר ככה טוב….

ודרך אגב, אחרי שאני "מחזירה" אני נרגעת ולא כועסת ולא פגועה, החזרתי, שחררתי, נגמר.

אז אולי זה חסרון שלי, ואולי זה לא "נשמע טוב" אבל אני חיה עם זה בשלום, לא מושלמת, רחוקה מזה אבל מאוד מאוד מודעת לעצמי.

אני חושבת שאנשים שמסוגלים לאהוב בעוצמות גבוהות כמוני, אנשים שמסוגלים להרגיש כמוני, אנשים שמסוגלים להתמסר ולהעניק באופן טוטאלי לאחרים משלמים "מחיר" של פגיעות ועוצמות גבוהות גם שהם כועסים, זה חלק "מהעסקה".

תמיד השתדלתי לא להיות אדם צבוע, בגיל צעיר מאוד הבנתי "שזה לא יוצא לי טוב" ואני משתדלת לא לעשות שום דבר, לא להגיד שום דבר ולא לפעול לא על פי צו מצפוני והרגש האמיתי שלי.

בשנים האחרונות אני מקפידה על זה יותר, קורס רוחני פותח מחשבה, אנשים מעוררי השראה שמלווים אותי וגורמים לי לחדד את זה וה 7.10 שממש זיקק בי את הצורך להישאר נאמנה לעצמי בכל מחיר, ואני משלמת מחירים, האמינו לי.

דרך אגב, אני מודעת לעובדה שיש אנשים (לרוב כאלה שלא מכירים אותי באמת, ניזונים מהתדמית הרועשת והמוחצנת שלי) שחושבים שאני מאוד צבועה ולקקנית.

מי שמכיר אותי יודע שיש בי לא מעט חסרונות, צבועה אני לא ובטח לא לקקנית, אם אני לא אוהבת את האדם שמולי או יותר נכון לא מעריכה אותו זה ניכר בפנים שלי, במילים שלי ובמעשים שלי, גם אם מדובר בבעל סמכות כמו מורה או מנהל או אדם קרוב כמו בן משפחה.

מצד שני אם אני מעריכה אדם, גם אם מדובר באדם שהכרתי לפני 5 דקות אבל עשה לי משהו בפנים ואני רואה את הטוב שבו אני מסוגלת לעשות המון למענו, הרבה מעבר לאנשים אחרים.

לפני הרבה הרבה שנים, אי שם בסופר פארם לונדון מיניסטור תל אביב פגשתי והתאהבתי באיש שאחת הסיבות שהתאהבתי בו הייתה שהייתה בו איזושהי יכולת מופלאה לאהוב אדם, שהיינו הולכים ברחוב הוא היה מחייך לאנשים שהוא לא מכיר, חיוך אמיתי כזה, מהלב. כשהיינו נכנסים לחנות הוא תמיד תמיד היה נכנס ואומר שלום, לא סתם שלום אלא מסתכל לאדם בעיניים, מחייך ואומר שלום.

דבר נוסף שהדהים אותי בו הוא שהוא ממש השתדל לראות כל אחד ולעשות מחוות קטנות עבור אנשים שהוא לא מכיר, אני זוכרת את התגובות של האנשים אליו, חלקם היו מחייכים וחלקם היו חושבים "מי זה ההזוי הזה?", בעיניי זה היה קסום.

לקחתי את הדבר הזה אליי וזה אחד הקווים המנחים שלי בחיים, להשתדל ולחייך לכל אחד אלא אם כן אני לא באמת רוצה, לחייך לזרים, לחייך לעולם, להגיד שלום לכל מקום שאליו אני נכנסת ולעשות מחוות קטנות עבור אנשים שאני לא מכירה, לעשות טוב ללא ציפייה לתמורה.

אני מאמינה שהתמורה מגיעה, ממקום אחר.

וגיל, אני לא יודעת אם אתה חי היום, אני מאוד מקווה שכן.

אני לא יודעת אם אי פעם תראה את הפוסט הזה אם אתה חי אבל דע לך שהשפעת עליי יותר ממה שאפשר לדמיין ואין יום שאני לא מודה על הזכות להכיר אותך וללמוד ממך.

יום כיפור היום.

תמיד בכיפור לשחר ולי יש מעין "דאחקה" כזאת של "אין לי ממי לבקש סליחה, בגלל זה אני לא צם",

עכשיו זו באמת סוג של בדיחה אבל אני באמת מרגישה שלי באופן אישי אין ממי לבקש סליחה, אם יש זה טופל במקום, אני שופטת את עצמי ואת מעשיי כל יום וכל דקה ובאופן אובייקטיבי ואמיתי אני חיה בשלום עם עצמי ואם האישיות שלי, אני אוהבת אותי:-).

אבל השנה, השנה אני מרגישה שיש לי מקום אחד בו אני באמת רוצה לבקש סליחה.

אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שאירועי ה7.10 פגעו בו באופן אישי, מכל מי שאיבד ילד, ילדה, אח, אחות או את בחיר ליבו, מכל מי שנרצח, נטבח, נאנס, נלחם עבורי ולמעני ולמען העם שלי.

אני רוצה לבקש סליחה מכל חטוף וחטופה שמוחזקים עכשיו בעזה, אני כותבת את המשפט הזה והבור שבתוך הבטן רק הולך ומעמיק, זה פשוט לא נתפס שהם שם !!!

אני רוצה לבקשת

סליחה מההורים השכולים, מהאחים השכולים, מהילדים השכולים.

אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שעשה יותר ממני ובלב נקי, שלם ונטול אינטרסים עבור המדינה שלי.

אני רוצה לבקש סליחה שאני מתקלחת כל יום, מתאמנת כל יום, אוכלת מתוק כל יום, מצחצחת שיניים כל יום, מבלה, רוקדת, מחייכת, צוחקת- חיה והם לא.

אני מבטיחה להשתדל לעשות יותר, מבטיחה.

אמרנו כבר בעבר שפייסבוק הוא הפסיכולוג שלי, האפשרות לשבת ולכתוב את שעל ליבי, לשחרר את זה החוצה ולהתרוקן ממה שמכביד עלי היא נפלאה בעיניי, היא עוזרת לי ותורמת לי ברמות שקשה לי לתאר, היא מוציאה אותי לחופשי במובנים מסוימים.

אז אני משחררת ושולחת את הפוסט לדרכו, קודם כל בשביל עצמי אבל גם בשביל אלו שהמילים שלי משחררות גם קצת אותם, לשמחתי גיליתי שיש לא מעט כאלו.

בחרתי לצרף לפוסט הזה תמונה של חיוך, אמיתי, אפילו בלי איפור (שזה לא ממש אופייני לי),

לחייך גיל, אמן אמן שיחזרו בשלום!

מוזמנים לגלות עליי קצת יותר בפייסבוק, באינסטגרם, מבטיחה שממש בקרוב האתר הזה יהיה הכי אני שיש:-),

ואם התחברתם אז יש עוד פוסטים שהם "ריפוי בכתיבה", אולי יעשה לכם טוב.

שירלי.