מכירים את זה שיש פוסט אחד סאחי שחייבים לעשות?

אז מי אני? מתרגשת ברמות של כלה… 🙂

אני שירלי, באוגוסט הקרוב אהיה בת 46, נשואה לשחר, האיש שהכי מצחיק אותי בעולם והבחירה הכי טובה שעשיתי בחיי.

אמא של עומרי, ירדן ונועם- שלושה בנים כן כן, אל תספרו לאף אחד אבל זה הכי קל בנים, אין דרמות:-).

אני גם אמא של מיקה, פיטבולית טובת לב והכי יפה ביקום שבטוחה שהיא שיצו.

אני גם אמא של ג'וני, 7.5 קילו של ג'ק ראסל מעורב, שריר אחד קטן ובכיין.

הייתי אמא של טייגר, החבר הכי טוב שלי לנצח,

ואמא של לונה, "התינוקת של שחר" שנכנסה לי בסוף עמוק עמוק בלב.

גרה בגבעתיים, שכונת בורוכוב ליתר דיוק, עובדת בגבעתיים, בשכונת בורוכוב ליתר דיוק:-)

עובדת בסופר פארם מגיל 20, התחלתי כדיילת קוסמטיקה והתקדמתי במעלה הדרך, 16 שנים "עמיתה" של סופר פארם, מה זה בעצם עמיתה?

זכיינות ללא השקעה כספית, שיטה ייחודית של סופר פארם שמאפשרת לאנשים חרוצים ומוכשרים לממש את הפוטנציאל שלהם "ולזכות" בתפקיד מאוד מאוד מתגמל על בסיס ההשקעה שלהם ולא על בסיס המגדר, המגזר, הזהות, ההעדפות המיניות או אחר שלהם.

ה"עמיתות" ובכלל סופר פארם הוא אחד מציוני הדרך והתפניות הכי גדולות בחיים שלי, יכול להיות שאפילו הגדולה ביותר, סופר פארם עבורי זה לא רק מקום עבודה והתפקיד שלי, העמיתות, לנהל אנשים, להצמיח אנשים הוא המהות של מה שאני ומה שאני יודעת ואוהבת לעשות.

סופר פארם היוותה עבורי נקודת מפנה של התבגרות, סופר פארם הוכיחה לי שמי שמשקיע ומאמין זוכה, סופר פארם העניקה לי תפקיד שאני תמיד אומרת שלדעתי הוא נוצר עבורי.

אני ארחיב על השיטה הזו בהזדמנות- מבטיחה, היא חלק גדול ממי וממה שאני, בינתיים אם אתם רוצים לקרוא על הסיפור שלי בסופר פארם אז כאן.

סופר פארם בורוכוב גבעתיים היא החנות השישית שלי ו"הבית שלי", עברתי לא מעט, היה לי קרית אתא, היה לי בני ברק, היה לי מרכז תל אביב, היה לי אם אמא של מרכז תל אביב, הייתה שנה אחת בה עברתי 3 חנויות (!!!), ואתם יודעים מה? נהניתי מכל רגע.

היום אני מנהלת סביב 35 עובדים, חלקם הולכים איתי way way back, חלקם "תושבים חוזרים", חלקם אחים/הורים/ילדים/ חברים של way way back וחלקם הגיעו דרך אלה שנגעתי בהם בעבר וזכרו לי חסד נעורים, חלקם "נשמות חדשות" שאין לי ספק שילכו איתי הלאה וחלקם עוברים אותי בדרך, לא יודעת אם ישאירו חותם או לא או אם אני אצליח להשפיע אבל זה גם בסדר.

סיימתי תואר ראשון במדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה ואני בעיצומו של תואר שני לניהול משאבי אנוש בבר אילן, מה הלאה? אני בדיוק בשלב שאני כבר מתכננת את ההמשך, כנראה לימודי CBT כדי לתת למה שאני עושה בטבעי שלי מאז שאני זוכרת את עצמי, מטפלת בעצמי ובסביבה הקרובה שלי דרך עבודה על דפוסי החשיבה וצורת ההתייחסות לעצמי ולסביבה.

פוסטים שכתבתי על ריפוי עצמי תוכלו למצוא כאן.

ניהול עצמי שהוא הכי חשוב כאן וקצת על ההסתכלות שלי על ניהול אנשים וניהול בכלל כאן.

אני מאוד אוהבת ללמוד אבל אני אוהבת ללמוד מה שמעניין אותי ולא מה שחייבים, אף פעם לא הייתי חזקה במה שחייבים ואתם יודעים מה? אני מאוד מעריכה את זה בעצמי, את ההישארות בסנטר של עצמי.

כל חיי התמודדתי עם עודף משקל, לא " 5 קילו פה ושם" אלא עודף משקל, בשיאי שקלתי 155 קילו על 1.82 גובה.

תמיד אהבתי אותי, גם כשהייתי שמנה, תמיד חשבתי שאני יפה, תמיד הרגשתי מושכת, תמיד הרגשתי "אישה", תמיד הרגשתי מחוזרת, תמיד הרגשתי בריאה, כבדה אבל בריאה.

לקראת גיל 40 החלטתי שכל עוד אני בריאה ולפני שגיל 40 מביא אתו את "כל המחלות האלה שמספרים עליהן" אני רוצה לעשות שינוי ועברתי קיצור קיבה (היה אחד קודם בשנת 2007 שהגעתי אליו לא מוכנה, ירדתי 40 ועליתי 60), ניתוח שנקרא "מיני מעקף" ובגדול הוא שינה את חיי והוא אחת , ההחלטות היותר טובות שעשיתי בחיים שלי, תוכלו לקרוא על התהליך שלי קצת יותר כאן

אחרי ירידה של סביב 60 קילו ושמירה על המשקל במשך תקופה התחלתי תהליך של הסרת עור עודף מכל הגוף, 4 ניתוחים שארכו שנה ב-3 מועדים שונים, זאת הייתה אחת השנים הקשות בחיי ואחת השנים המרגשות בחיי, השנה שבה החלטתי שאני משלימה את התהליך של הירידה במשקל ומטפלת בכל מה שחשוב לי לטפל בו בגוף שלי.

היום סביב 70 קילו פחות (אני לא נשקלת, זה לא באמת מעניין אותי כמה אני שוקלת אלא איך אני נראית ומרגישה) אני גם אוהבת אותי, אבל עדיין יש "שריטות" ועדיין יש בעיות וימים פחות טובים, המשקל, לפחות עבורי הוא לא העניין.

מי שאוהב את עצמו יאהב את עצמו בכל משקל.

יחד עם תהליך הניתוח אי שם בשנת 2017 התחלתי לאט לאט תהליך של פעילות גופנית, זה התחיל מהליכות בוקר בשדות של רמת ישי (הייתי צפונית 4 שנים, זה לפוסט אחר) ולאט לאט התקדם והתקדם, רכשתי יותר ויותר ביטחון ובשנים האחרונות אני מתאמנת במכון כושר, אירובי וכוח,4-6 פעמים בשבוע, שעה וחצי שעתיים, אם בא לכם להתאמן ב6:00 בבוקר תבואו להולמ'ס פלייס גבעתיים תגידו שלום:-).

הקעקוע הראשון שלי היה באוגוסט 2020 והוא היה ציון דרך עבורי, קודם כל כי הגשמתי חלום ועשית קעקוע ובעיקר כי המשמעות שלו הייתה קריטית עבורי ועבור התהליך שהתחלתי לעבור עם עצמי, אני אקדיש פוסט לקעקוע הזה ומה שעומד מאחוריו או מה שאני יכולה לחשוף אבל אני רק אגיד שהקעקוע הזה הגיע בעקבות מישהי שאמרה לי שאני "יותר מדי" ואני צריכה "להנמיך" וזה גרם לי להבין שאני לא מוכנה להנמיך, זו אני, רועשת ואני אוהבת אותי.

מאז היום עוד המון קעקועים וכמעט את כולם אני ממש ממש אוהבת ומחוברת אליהם כשגולת הכותרת הוא קעקוע שמקיף את המותן התחתונה שלי כמו חגורה של פרחים מושלמים שמסתירים צלקת של ניתוח הבטן ההיקפית שעשיתי להסיר את העור העודף שלי, את הסיפור על הקעקוע הזה תמצאו כאן.

תקשיבו….

יש לי עוד המון מה לספר, רציתי לספר לכם כמה אני אוהבת לטייל בחו"ל, כמה אני אוהבת לצלם, כמה אני אוהבת לאכול טוב וכמה וכמה וכמה….

אבל יש גבול לכמה אפשר להכניס בפוסט היכרות אחד קטן, מקווה שתהנו "לקרוא אותי", אני לא ממש יודעת לאן נגיע עם האתר הזה, אין לי מטרה מוגדרת והתעכבתי המווווון זמן עם הגשמת החלום הזה אבל אם לא מנסים לא מגלים לאן אנחנו יכולים להגיע לא?

מה שחשוב לי באתר הזה יותר מכל הוא שהוא יהיה ממש כמוני, חשוף, רגיש, מחוספס, מלא בניגודים ואוהב אדם, כל היתר מבחינתי לא חשוב.

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים…" זה לא אני אמרתי, זה דוקטור סוס אמר, אז יצאתי:-)

בינתיים אתם מוזמנים לגלות עליי קצת יותר בפייסבוק, באינסטגרם, מבטיחה שממש בקרוב האתר הזה יהיה הכי אני שיש:-)

שירלי.