כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה במהלך חיי,
לפעמים זה היה עם כוונה טובה, לפעמים ממש לא.
לפעמים זה שירת אותי ועזר לי ולפעמים ממש לא.
לפעמים ״רואים אותי״ כי אני מתכוונת שיראו אותי ולפעמים אני עושה הכל כדי לא להתבלט ועדיין רואים אותי.
לפעמים יש עזרים חיצוניים כמו תאורה (במקרה של הסרטון) ולפעמים זה מגיע מבפנים ובלי סיבה.
למדתי לחיות עם זה, להשלים עם זה ש״רואים אותי״,
למדתי לנצל את הנוכחות שלי לטובתי, למדתי לקבל את האישיות המוחצנת שלי ואת הגוף הגדול שלי באהבה, למדתי להכין את עצמי מראש למקרים שבהם יראו אותי למרות שממש לא ארצה.
למדתי להבין שיש אנשים שממש סולדים ממני בגלל שרואים אותי ויש כאלה שזה סתם מרגיז אותם וגורם להם להרגיש פחות, למדתי לנסות ולהפחית במקרים שהאנשים שקרובים אליי סובלים מזה, למדתי גם שחברים שקשה להם איתי לא אמורים להיות חברים שלי כי אפשר ליהנות מהאור ומצד שני לכעוס עליו.
ועכשיו אני בכלל חושבת
שאולי בגלל זה קשה לי ממש במקומות שאני מרגישה שלא רואים אותי? יותר מאחרים?
אולי בגלל זה ממש חשוב לי ״לראות״ אחרים? להתייחס לאנשים שלא ממש קשורים לחיי?
אולי בגלל ששחר, האיש שלי הוא אחד האנשים היחידים בחיי שרואה אותי כל הזמן אני כל כך מעריכה ומעריצה אותו? אולי בגלל שכמעט אף פעם לא קשה לו עם הנוכחות המוגזמת שלי אני שדודה עליו?
יש אנשים שניזונים מכוח ושליטה, יש אנשים שניזונים מידע ומשמעות, יש אנשים שניזונים משייכות, מהצורך להיות מחובר, יש אנשים שניזונים מצמיחה והישג, יש אנשים שניזונים מחופש ועצמאות, יש אנשים שההזנה שלהן היא צדק ויושרה, הצורך שלהם להרגיש שהם פועלים בעולם הגון.
כל אלה חשובים, אבל יותר מהכול כדי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי אני צריכה להרגיש שרואים אותי, שמרגישים את הכוונות שלי, שרואים את ההשתדלות שלי, זה מייצר אצלי עוד ועוד אנרגיה להשקיע, לעבוד, לתת מעצמי את כל מה שיש בי ועוד.
ומה קורה שאני מרגישה שלא רואים אותי? אני קמלה לאיטי, מפסיקה להשקיע, מפסיקה להתאמץ, מפסיקה לאט לאט להרגיש.
אני זקוקה לתשומת לב כדי שהנר של התשוקה יישאר אצלי דולק, זה נכון לגבי זוגיות, לגבי חברויות וגם לגבי עבודה, אני ניזונה מתשומת לב, מחיבור אמיתי ומכיוון שזה מקור האנרגיה העיקרי שלי, כשאין אותו אני מתרוקנת.
אחרי תקופה ארוכה חזר לי החשק לכתוב
כל התובנות האלה, החשק לחשוב ולכתוב שפתאום התעורר לו אחרי תקופת ״יובש״ ארוכה,
הסרטון הזה, משיעור ספינינג, עוד התמכרות בריאה שסיגלתי לעצמי, המורה היא שלי ה א ל ו פ ה שבאמת מרגיש ״שרואה״ אותנו (גם ככה אי אפשר לתפוס בשיעורים שלה מקום, אל תבואו).
והיא בכלל התכוונה שרואים אותי בגלל המאוורר עם האור…. אבל לי זה ישר זרק המשפט הזה.
״שירלי, רק אותך רואים״.
אז אולי בזכות שלי חזר לי החשק לכתוב?
הלוואי, חסר לי ממש החיבור לעצמי
מתי בפעם האחרונה ״ראיתם מישהו״ באמת?
אם קראתם את הפוסט הזה והוא גרם לכם לראות מישהו באמת אני את שלי עשיתי.
והסרטון שהיה הטריגר לכל הפוסט הזה…
מזמינה אתכם לקרוא פוסט שלי שנוגע במקום הזה של הצורך בהכרה, הצורך לראות אחד את השני, כאן.
מוזמנים לגלות עליי קצת יותר בפייסבוק, באינסטגרם, מבטיחה שממש בקרוב האתר הזה יהיה הכי אני שיש:-), אתם יודעים מה? הוא כבר אני:-).
שירלי.
