עומרי – ילד שהולך בדרך שלו, לא זאת שכולם הולכים בה…

עומרי יוז'י נרדיה נולד ב-5.10.2008, הבן הבכור של שחר ושלי.

לפני עומרי לא התחברתי לילדים, לא הייתי מאלה "שמתות על ילדים", לא הייתי מאלה שמתורגלות בזה ואוהבות את זה, בקושי עשיתי בייביסיטר בילדותי, אני עובדת בעבודות של "גדולים" מגיל 14.

שחר לעומת זאת היה "אבא מלידה" הוא האח הבכור ל-3 אחים, הוא גדל בבית "משפחתי", הוא עזר בגידול אחיו הקטנים וידע לחתל, לקלח, להרדים, להרגיע, לעשות עיסוי… בקיצור הבנתם.

ההיריון של עומרי היה הריון ראשון קלאסי, אומנם הייתי אישה גדולה ולכן כל הרופאים הניחו שיהיה לי הריון קשה, שתהיה לי סכרת הריון, רעלת הריון, את כל המחלות הדביקו לי…

אפילו הכריחו אותי לעשות 3 פעמים העמסת סוכר 100 כי "לא הגיוני שאת שמנה וללא סוכרת הריון"…. אז וואלה, הגיוני, הייתי אישה שמנה ובריאה עם הריון בריא ומושלם, בהריונות הבאים שלי דרך אגב לא הסכמתי להיכנע לפחדים של הרופאים שלי, עשיתי העמסת סוכר אחת וכשהיא יצאה תקינה וביקשנו ממני שוב אמרתי "לא, שמנה ובריאה, תתמודדו".

תופעות הריון כמעט ולא היו, לא בחילות, לא התנפחויות, לא עייפות מוגזמת, רק קוצר נשימה (שתמיד אפיין אותי במצבי סטרס והריון ראשון זה בהחלט סטרס) וחשקים מוגזמים (שממש כייף להאשים את ההיריון אבל ת'כלס חשקים ותיאבון בריא יש לי גם ממש עכשיו ואני לא בהריון).

את ההיריון הראשון שלי העברתי כמנהלת מחלקת קוסמטיקה בסופר פארם קניון גבעתיים, ניהלתי תחתיי 60 דיילות קוסמטיקה, רובן בנות 50 פלוס שפינקו אותי ללא סוף ודאגו למלא אחר כל החשקים שלי.

הלידה של עומרי הייתה בשבוע 41+3, מכיוון שהוא לא הראה שום סימן של "מתכוון לצאת" עשו לי זירוז קשוח במיוחד של פיטוצין שלא השפיע עליי בכלל, "טשטוש" שאמור להקל על הכאב אבל תכל'ס מה שהוא עושה זה לסמם אותך כל כך חזק שלא תהיי מסוגלת לספר כמה כואב לך אבל עדיין כואב באותה מידה, בקיצור חרטא אחת גדולה…

אחרי יותר מ-20 שעות בחדר לידה, אפידורל שמזמן הפסיק להשפיע מה שאומר שהרגשתי הכול עומרי נולד.

עוצרת כדי לספר שלעומת הלידה של עומרי שהייתה טראומטית וכואבת הלידות של ירדן ונועם היו הרבה יותר קצרות, קלות ונעימות.

ולא כי הם לידה שנייה או שלישית אלא כי אחרי הלידה של עומרי קיבלתי שוב גושפנקא שאני מכירה את עצמי ואת הגוף שלי הכי טוב והתעקשתי לקבל אפידורל בשלב מוקדם מאוד בו לא הייתה פתיחה כמעט כי ידעתי שרק כשהגוף שלי יירגע ויפסיק לכאוב תהיה התקדמות וכך היה.

גם אצל ירדן וגם אצל נועם "איימתי" שאם אני לא מקבלת אפידורל אני קמה ויוצאת מחדר לידה, הביאו לי מיילדות, רופאים מה לא… התעקשתי וקיבלתי אפידורל ומייד התחילה התקדמות.

מה גיליתי על עצמי?

שלמרות מה שהרופאים אומרים ו"מה שמקובל ונהוג" אני לא מצליחה לקדם לידה כשכואב לי, אני זקוקה לרוגע כדי שהגוף שלי ישתף איתי פעולה, כשאני בסטרס הגוף שלי בסטרס ואז יכולנו להמשיך לחכות, זה לא היה קורה.

אבל זה לא הסיפור בכלל, זו רק ההקדמה של ההקדמה:-).

עומרי נולד ארוך, יותר מגדול פשוט ארוך, אני זוכרת שהוא יצא ויצא ויצא:-), הדבר הראשון שראיתי הוא שהוא ממש דומה לסבא שלו יוז'י, דבר ששימח את שחר ואותי מאוד כי אהבנו מאוד את סבא יוז'י זכרונו לברכה פלוס הוא היה גבר נאה במיוחד אז בכלל טוב:-).

אחרי כל כך הרבה שעות בחדר לידה ותפירות ארוכות וכואבות במיוחד התעקשתי להתקלח, המיילדת לא הסכימה שאתקלח כי אני "בהשפעת אפידורל"… נתתי לה 2 אפשרויות, או להיות יחד איתי במקלחת ולהשגיח עליי או לשחרר אותי להתקלח, לא להתקלח לא הייתה אופציה, שוב, אני מכירה את עצמי ואם לא הייתי מתקלחת לא הייתי מצליחה להירדם בחיים. אז התקלחתי:-)… ואם אתם שואלים את עצמכם… לא אפידורל ולא נעליים, אם לא הרגשתי את האפידורל שעתיים קודם לכן בלידה אז עכשיו???

הלכתי לישון ובסביבות 1:00 בלילה העירו אותי "להניק את הילד שלי", אני מודה שלקח לי כמה שניות להבין "מי זה הילד שלי, להניק את מי?", ניגשתי לתינוקייה והביאו לי את עומרי, אני זוכרת את עצמי יושבת במן מסדרון צר כזה עם כורסאות הנקה ווילונות, מביאים לי תינוק בתוך עגלה שקופה, שמים אותו עליי, הוא מסתכל עליי, אני מסתכלת עליו….. שואלת את עצמי, "מי זה הילד הזה? הוא באמת שלי?"

הסתכלתי עליו ואמרתי לו "נעים מאוד עומרי, אני אמא שלך" וזה הרגיש לי כל כך מוזר.

החודש הראשון היה לי מאוד מאוד קשה, אני מודה שלא התאהבתי בו מהרגע הראשון, אני מודה שאובדן החופש הכניס אותי לחרדות, התחלתי לפתח סוג של טרום דיכאון.

בעלי המופלא, זה שמזהה אותי לפני שאני מזהה את עצמי הבין שהוא חייב לעשות משהו כדי להוציא אותי מזה.

זה התחיל בזה שמהרגע הראשון הוא התעקש לא על הנקה מלאה אלא על משולבת כדי שלא אהיה משועבדת 24/7 לעומרי, זה היה כל כך חכם עבורי והפך את ההנקה למשהו שנהניתי ממנו, גם עם ירדן ונועם הנקתי משולב.

הדבר השני ששחר עשה הוא להבין שאני חייבת איזה "חזרה לעצמי", הוא קבע לי תור למספרה, לקוסמטיקאית, בקיצור טיפול 10,000 ודאג שיהיה לי יום אחד של מהבוקר עד אחר הצהריים לטפל בעצמי… חזרתי בן אדם חדש ויחד עם עוד קצת שיחות ואיזון "בין אני שירלי לאני אמא" לא חוויתי דיכאון לאחר לידה.

מגיל 5 ימים עומרי חצה את אחוזון המשקל והגובה, בגיל שלושה חודשים הילד שקל כמו ילד בן 7 חודשים:-), היום עומרי בן 16.5, הוא מתנשא לגובה 1.95, ירד ממש ממש יפה במשקל לאחרונה (סביב 20 קילו), מידה 48 בנעליים- בקיצור הילד ע-נק!

הוא תמיד היה ילד שמנמן, זה לא הפתיע ולא הדאיג, הוא תמיד היה מוקף בחברים, הבטחון העצמי שלו היה גבוה והרגשנו שזה לא באמת מפריע לו ואם יפריע הוא יעשה משהו בנדון.

מכיתה א' לא היה קל עם עומרי בבית ספר, בעצם מהגן לא היה קל.

מגיל 3 חודשים עומרי במסגרת (מסגרת מדהימה יש לומר, ג'ודי שושי וטניה לא נשכח לעולם) ולכן מבחינה חברתית ומבחינת הבטחון העצמי והיציבות שלו זה תמיד היה הפורטה, הוא יודע "להסתדר".

מבחינה מוטורית הייתה בעיה מהרגע הראשון, בגלל שעומרי היה מאוד גדול פיזית, הרבה מעבר לגודל האמיתי שלו זה יצר בעיות מוטוריקה גסה ועדינה, איזשהו חוסר הבנה של הגדול שלו והכוח שלו, אגרסיביות יתר ובעיה של וויסות חושים.

תחשבו על מריבה שגרתית של שני ילדים בגיל 3…רק שעומרי בן 3, מתנהג כמו בן 3 אבל עם כוח של ילד בן 9… עכשיו תדמיינו את המכה שהילד השני קיבל ממנו… איך מסבירים לילד כל כך קטן שהכוח שלו והכוח של החבר שלו זה לא אותו כוח?

עומרי אובחן עם בעיות קשב וריכוז מגיל 6, ידענו שיש בעיה ושנות בית הספר לא עברו בצורה חלקה.

לפני שנתיים בערך בבדיקות דם שגרתיות גילינו שיש עניין של "טרום סכרת" וכבד שומני בדרגה בינונית, פה שחר ואני כבר נלחצנו, זה לא עניין של אסתטיקה או של ביטחון עצמי, זה עניין של בריאות.

לקחנו את עומרי לרופאים, למומחים, ניסינו זריקות הרזיה למיניהן וכל מיני פתרונות שהרופאים הציעו ועומרי היה מאוד אנטי.

"אני לא מאמין בתרופות אמא, אני לא רוצה לקחת. אבל מה יהיה עומרי? אנחנו דואגים לך, אתה לא שומר על עצמך. יהיה בסדר אמא, יהיה בסדר." אני מודה שלא האמנתי, חששתי מאוד מהקטע הבריאותי ופחדתי שעומרי ימצא את עצמו בגיל 24 עם סוכרת ובמשקל 180 קילו.

בערך באותה תקופה במקביל של תחילת הלימודים בבית ספר תיכון עומרי החליט יום אחד בהיר שהוא מתחיל "תפריט קיטו" עליו קרא ברשת והחליט כי טוב, יחד עם התפריט הקפדני ביקש להירשם למכון והתחיל ללכת כל יום למכון לפחות שעתיים בלי לפספס, הוא ירד יותר מ-20 קילו לבד, בלי מסגרת, השתיק את כל מי שאמר לו שאולי התפריט הזה מסוכן, ואולי זה לא מתאים ו3 שעות במכון זה יותר מדי, המשיך בדרך שלו, בסנטר שלו ויחד עם הירידה המרשימה במשקל שיפר פלאים את מדדי הסוכר ואת הכבד השומני.

את התוצאות המדהימות שלו אתם יכולים לראות כאן בתמונות:-)

הכניסה לתיכון הייתה קשה, מסגרת מגבילה, ענקית, אין באמת התייחסות למי שצריך משהו אחר, למי שהוא לא חלק מהנורמה.

שיבצו את עומרי בכיתה של ילדים שהוא לא התחבר אליהם ובדיוק כמוני גם הוא יצור חברתי וזקוק לאנשים שהוא אוהב כדי להתפתח.

הוא לא התחבר למורה שלו מהרגע הראשון ובמקרה שלו זה בעיה קשה כי עומרי לא מקבל סמכות ממי שהוא לא מעריך ומכבד, בדיוק כמו אמא שלו.

המסגרת רק חיפשה להעניש אותו ולחנך אותו, לביית אותו והוא רק התנגד.

בשנתיים הראשונות של התיכון הבית הרגיש כמו זירת קרב, מצד אחד עומרי כבר גדול יותר, בוגר יותר ומבין יותר, אי אפשר להחליט לו שהוא לוקח ריטלין, אי אפשר להכריח ללמוד, להכריח ללכת לבית ספר, אי אפשר לריב כל היום, אי אפשר להעניש ומצד שני לא היה יום שלא קיבלתי שיחה מבית ספר, הערות התנהגות שונות, זה היה ממש קשה.

יחד עם הסוכרת והכבד השומני החלטנו שאי אפשר להילחם בהכול, שאנחנו בוחרים את המלחמות שלנו והבריאות של עומרי הכי חשובה, שחררנו מהלימודים והתרכזנו בטיפול הבריאותי, קודם בניסיון לשכנע אותו לקחת תקופות ולהזריק זריקות הרזיה ולאחר מכן שהבנו שגם פה אי אפשר להכריח שחררנו והוא מצא את הדרך שלו בעצמו:-).

היה שלב של פשוט הימנעות, עומרי בקושי הגיע לבית ספר וכשהגיע היה שם רק בגופו, הוא אמר לי "אמא ביקשת שאני לא אפריע ולא תקבלי הערות באפליקציה אז זה מה שאני עושה אבל אני לא באמת שם, אני רק יושב שם".

באיזשהו שלב שחר ואני שוחחנו עם עומרי וביקשנו ממנו לחשוב מה הוא רוצה לעשות, הרגשנו שהוא מבזבז את הזמן שלו.

אחרי תקופה עומרי ביקש לדבר איתנו, התיישבנו שלושתנו בשולחן המטבח ועומרי אמר לנו "אבא ואמא, החלטתי שאני רוצה לעזוב את בית ספר, המסגרת הזאת לא מתאימה לי, אני לא לומד כלום, אני סתם מבזבז את הזמן שלי, אני רוצה לעזוב ולהתחיל לבנות את החיים שלי".

לא נפלנו, הבנו שהמסגרת הזו לא מתאימה לו.

עוד הבנתי שעומרי דומה לאמא שלו ואם אמא שלו הצליחה גם הוא יצליח.

שאלנו אותו מה הוא רוצה לעשות?

עומרי ענה שייקח לעצמו כמה חודשים לנשום, להירגע, בזמן הזה יעבוד בעבודה פשוטה וירוויח כסף ואחרי חצי שנה ככה יקבל החלטה מה הוא רוצה ללמוד ואיך להתפתח.

שאלתי אותו אם הוא מבין שהוא בוחר בדרך שונה מאחרים? בדרך יותר ארוכה, קשה ומסובכת?

עומרי ענה שכן, שהוא מבין.

וסמכתי עליו, ידעתי שהוא מבין.

החלטנו שאנחנו מגבים את עומרי ומוציאים אותו מבית הספר.

גילינו שזה לא כל כך פשוט ושחוק חינוך חובה הוא ל-12 שנים ולא ל-9 כמו שחשבנו.

בנוסף עיריית גבעתיים לא ששה לשחרר תלמיד ממערכת החינוך, בטח לא תלמיד שנופל למשבצת של בעייתי או מופרע, כנראה כדי לשמור על התדמית הגבוהה, "הילדים של גבעתיים לא נושרים מבית הספר".

הגענו לפגישה בבית הספר- המחנכת, הרכז, שתי יועצות ועוד מישהי ממשרד החינוך של גבעתיים.

את מנהלת בית הספר של עומרי לא הכרתי קודם, התחלנו "לא טוב" שהיא איחרה ביותר מרבע שעה ועמדנו לחכות לה, אני יוצאת מדעתי שלא מכבדים את הזמן שלי אבל איך שהתחילה הפגישה היא התנצלה ממש וזה היה בסדר בעיניי, נשמתי ונתתי לעצמי להתחיל את הפגישה "נקייה".

ישבנו שם והמנהלת פצחה במונולוג של "עומרי מה תעשה בלי 12 שנות לימוד?, אף אחד לא מצליח בלי 12 שנות לימוד"

הרכז של עומרי אמר: "עומרי, שמעתי שאתה הולך להיות מחסנאי בסופר פארם, זה מה שאתה רוצה להיות? מחסנאי בסופר פארם?"

עוד יועצת אמרה "אם אתה לא תסיים 12 שנות לימוד הצבא לא ירצה לגייס אותך, ואם יגייס לא למקומות שווים וטובים"

עומרי ישב שם וענה בקור רוח ובסנטר מעורר התפעלות.

עומרי ענה למנהלת "אני לא חושב שהמסגרת הזאת מתאימה לי, אני לא מרגיש שאני לומד, אני לא מרגיש שאני רוצה ללמוד, אני לא מרגיש שאני מתפתח פה".

לרכז הוא ענה "כן, אני אלך להיות מחסנאי בסופר פארם, בינתיים אני אחשוב מה אני רוצה לעשות ומה אני רוצה ללמוד"

ליועצת הוא ענה "אם הצבא לא ירצה לגייס אותי בגלל שאין לי 12 שנות לימוד אז זה בעיה שלו, אני ארצה לעשות תפקיד משמעותי שמעניין אותי בצבא, אם הצבא יחליט שהוא לא רוצה אז לא צריך, אני אסתדר גם בלי".

הילד ישב שם מול סוללה של אנשי מקצוע וענה יפה, רהוט, לא מתלהם, לא מתרגש, לגמרי בסנטר שלו ואני הייתי כל כך גאה.

עוד פנתה אליי היועצת ואמרה לי: מה את חושבת על ההחלטה שלו? את תומכת?

אתם חושבים שנכון שיעזוב את בית הספר? בטון טיפה מתנשא ומבקר, עניתי בשקט שלא אופייני לי "כן, אנחנו תומכים בכל החלטה שקולה של עומרי".

שתקתי ונתתי לעומרי להתמודד, הרגשתי שהוא לגמרי יכול לזה.

נתתי להם לסיים וביקשתי לדבר.

אמרתי להם ששתקתי והקשבתי אבל אני רוצה להתייחס.

"אולי לא הצגתי את עצמי, אני שירלי, אמא של עומרי בו אני מאוד מאוד גאה.

אני עובדת בסופר פארם מגיל 20, יש לי קריירה מפוארת בחברה וב-16 שנים האחרונות אני זכיינית של סופר פארם.

סיימתי תואר ראשון בהצטיינות במדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה ואני כרגע לומדת לתואר שני בניהול משאבי אנוש בבר אילן.

גם לי אין 12 שנות לימוד, גם אני לא שירתתי בצבא ואני חושבת שהצלחתי יפה מאוד בחיים שלי ואני עדיין ממשיכה להצליח.

עומרי קיבל החלטה שקולה לאחר מחשבה, זו לא החלטה שהוא קם איתה בבוקר, אנחנו חושבים על זה בבית כבר תקופה, כל עוד הוא לא מתכנן לשבת ולהתבטל בבית אלא לבנות לעצמו מסלול חדש אנחנו תומכים ובעד, שנינו.

כן, עומרי כנראה ילך להיות "מחסנאי בסופר פארם"…. גם המשנה למנכ"ל סופר פארם התחיל כמחסנאי בסופר פארם…. גם אמא של עומרי התחילה כדיילת קוסמטיקה בסופר פארם….. והצליחה לבנות לעצמה קריירה לא רעה בכלל ולהרוויח הרבה מעבר לממוצע בשוק, אני לא רואה בעבודה הזאת פחיתות כבוד, האמת? בשום עבודה.

כן, עומרי בוחר בדרך הקשה יותר, הארוכה יותר, אבל כל עוד הוא מבין את זה וזה מה שהוא רוצה אנחנו תומכים בו.

כולנו פה יודעים שהמערכת הזו לא מתאימה לכל ילד, אנחנו בוחרים לתת לילד שלנו לבחור ולא מפחדים ביציאה מהנורמה."

סיימנו את הפגישה.

קודם כל בלי קשר לסיפור האישי שלי, הפחדה היא לא הדרך, היה שם משהו מאוד מאוד לא מכבד בעיניי, לא את הילד ולא אותנו, בעיקר כי כולם בחדר יודעים כמה מערכת החינוך רקובה, כמה איכות המורים ירודה, כמה הבית ספר לא יודע להכיל ילדים שהם לא בנורמה וכמה הלימודים האמיתיים לא מגיעים מבית ספר.

טו מייק א לונג סטורי שורט לא ממש ויתרו לנו על הלימודים והחלטנו להתפשר באמצע, עומרי לומד במסגרת שנקראת "פרויקט הילה" שזו מסגרת מיוחדת של לימודים פעמיים בשבוע 4 שעות.

זה מיותר אבל לפחות מיותר של פעמים בשבוע (תכלס גם פעמיים הוא לא מגיע).

עומרי עובד (לא בסופר פארם אבל במקום דומה), הוא חרוץ ומשקיע ומרוויח שכר לא רע בכלל,

אני רואה איך אכפת לו ממקום העבודה שלו היום כי הוא מעריך ואוהב את הבוס שלו, ככה אנחנו, אנחנו זקוקים להבין למה כדי לעשות, אנחנו לא רובוטים, אנחנו נותנים למי שנותן לנו את כל העולם ולא נותנים "כי צריך או מקובל".

עומרי חושב מה ללכת ללמוד, האם להמשיך בכיוון של תוכנה (לומד תכנות מגיל 11) או לעשות משהו אחר.

כמה אתה דומה לי עומרי שלי

האהבה לאוכל, הבטחון העצמי הגבוה, הסנטר החזק, העקשנות, העובדה שאתה בטוח שאתה יודע הכול והכי טוב, החיבור שלך לעצמך.

את חוש ההומר קיבלת מאבא שלך, את החוש הטכני לגמרי קיבלת מאבא שלך.

את הפרעות הקשב והריכוז, הוויסות החושי, קשיי המוטוריקה העדינה והגסה קיבלת ממני.

את הגובה והגודל שלך קיבלת משנינו.

את יצר ההימורים וההרפתקנות שלך כנראה מסבא אהוד:-).

אתה איש שיודע אנשים ולכן אני לא דואגת לך,

אתה צמא להצלחה ולכן אני לא דואגת לך.

אתה מאוד מאוד חכם, גם חכם רגיל כזה וגם חכם רחוב כזה, שילוב מושלם להצלחה בחיים.

אתה חסר פחד- את זה בטוח לא ירשת ממני (או שאולי כן?), אתה לא מפחד להעז, לא מפחד להיכשל, לא מפחד לטעות, לא מפחד מדרכים ארוכות.

אתה לא אדם של מסגרות מגבילות, אתה לא עושה כי צריך לעשות, אתה עושה כי אתה רוצה לעשות וכי אתה מבין את ההיגיון שעומד מאחורי זה.

אני יושבת שומעת אותך מדבר באנגלית רהוטה עם אנשים במחשב, רואה איך אתה משחק פוקר כמו מקצוען (שוואלה הייתי מעדיפה שלא תשחק אבל מצד שני אני רואה כמה אתה חכם וזה מדהים בעיניי).

אני רואה איך אתה מכבד אנשים מבוגרים, איך אתה מכבד בכלל, אתה ילד של כבוד (לא תמיד עומרי…לא תמיד) אבל זה בסדר, אתה ילד, אתה תגדל להיות גבר של כבוד.

אני גאה בך ילד שלי, אתה תצליח ילד שלי, אני יודעת.

בחודש אוקטובר האחרון טסנו יחד עומרי ואני לברלין יחד, רק הוא ואני.

זה סוג של טיול שמתעכב מהבר מצווה (קורונה, מלחמות וזה) שנהפך להיות "טיול הופעה" באיזה רגע של הבנה שלי שעומרי ואני חולקים אהבה משותפת למוזיקה שחורה והצעתי לו לחפש הופעה של זמר שהוא אוהב ואני אלך אתו.

היינו יחד בברלין בהופעה של lil tjay (זה בסדר שאין לכם מושג מי זה, גם לי לא היה), נהנינו מאוד יחד, אכלנו טוב, קנינו טוב, בילינו טוב, כמו שאנחנו אוהבים.

בטיול הזה הבנתי שהילד שלי הוא כבר ממש גבר, שאפשר גם להישען עליו או לסמוך עליו שירגיע אותי שאנחנו מוצאים את עצמנו בתוך הפגנה פרו פלסטינית בברלין.

וזה לא אומר שאתה לא מטריף אותי על בסיס יום יומי, איזה יומי, שעתי,

וזה לא אומר שאתה לא teenager טיפוסי שנוהם ומתעצל על עבודות הבית,

וזה לא אומר שאין ריבים ואין משברים, יש גם יש.

אבל אני סומכת עלייך עומרי , יש לך סנטר מאוד חזק, יש לך הורים שמאמינים בך, יש לך אחים שמעריצים אותך, גם אם תעשה טעויות זה ממש בסדר, ככה לומדים, אני יודעת שכמו אמא שלך, שאתה מבין את הדרך ובוחר אתה אתה מצליח וכך גם יהיה בהמשך.

אני מעריצה את היכולת הוורבלית שלך, איך אתה יודע "לנצח כל שיחה" וכל ויכוח, קצת הזכרת לי כמה שזה פורטה שלי וכמה אני צריכה להמשיך לחזק אותו ולעבוד עליו, לא לוותר עליו "ולהנמיך" כמו שמייעצים לי.

נזכרתי במסיבה הזו בגן של כל הילדים וההורים לפני שנים רבות שהגננת שאלה "מי רוצה לבוא לרקוד קפוארה?" ואתה פשוט קמת והלכת לאמצע הכיתה כשכל ההורים והילדים יושבים מסביבך והתחלת לרקוד קפוארה בלי פחד.

ילד שמנמן, עם בעיות מוטוריקה שמעולם לא רקד קפוארה ולא יודע לרקוד קפוארה והאמת עומרי? לא עשית את זה משהו בכלל.

ואני זוכרת שאני התפדחתי ברמות ורציתי לקרוא לך ולהוציא אותך משם ושחר הסתכל עליי ואמר לי "תני לו", שירקוד.

ורקדת.

שנים אני צוחקת על הסיפור הזה, על חוסר המודעות שלך והביטחון העצמי המופרז שלך באותו רגע עומרי.

ואתה יודע מה עומרי? מה הבנתי?

שאתה גרסה משודרגת שלי ושל אבא שלך עומרי, שיחד עם הנוכחות שלך, הבטחון העצמי הגבוה שלך, התשוקה שלך למה שאתה אוהב יש בם גם איזה חוסר פחד לקום ולעשות מה שאתה חושב שאתה צריך לעשות, גם אם זה קצת מביך, מפחיד או מפדח, אתה פשוט קם ורוקד, קם ועושה!

תמשיך לעשות עומריקי שלי, תמשיך לרקוד עומריקי שלי, אני אמא גאה, אל תפחד אף פעם, תישאר בסנטר שלך ואתה תצליח.

לסיום אני אשתף אתכם שמעשית אני עובדת על הפוסט הזה כבר בערך חודש, בראש שלי הפוסט הזה קיים המון המון זמן, לפני שבועיים בערך סיפרתי לעומרי שאני רוצה לכתוב את הפוסט הזה, פוסט עליו, פוסט שחושף את התהליך שלו, על הבית ספר וכו'.

סוג של ביקשתי את אישורו כי אני יודעת שלהבדיל ממני עומרי לא מתחבר לחשיפה הזאת.

עומרי הקשיב, הסתכל עליי ואמר "אמא, אני יודע שלכתוב עושה לך טוב אז תכתבי, אני אתמודד", זה הילד שלי, זה הילד שלי ואני גאה בו.

זה אחד הפוסטים הארוכים והחשופים ביותר שכתבתי, אם יש משהו אחד שהייתי רוצה שתיקחו מפה הוא אל תפחדו מדרך שונה או ארוכה, הדרך הנורמלית לא מתאימה לכל אחד.

אתם מוזמנים לגלות עליי קצת יותר בפייסבוק, באינסטגרם, מבטיחה שממש בקרוב האתר הזה יהיה הכי אני שיש:-).

שמחה לספר לכם שהפוסט שלי הגיע למאקו, תוכלו לקרוא אותו כאן.

שירלי.